מרפאת הלב D3
- בר אבידן
- 2 ביוני 2018
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 25 בנוב׳ 2018
היא אהבה את החיים הפשוטים, בלי קישוטים ונצנצים. כסף אף פעם לא היה בראש סולם העדיפות שלה, ומארון הבגדים שלה אפשר היה ללמוד שהיא ממש לא אוהבת לטייל בקניונים. "אני כמו הבעל," נהגה לאמר לחברותיה, "רק שאני לא יושבת על ספסל בכניסה ומחכה, אלא נגררת אחריכן במסע הקניות המטורף שלכן."
זו היתה גם הסיבה שלא היה לה מדף ליד הראי במקלחת מלא משחות, וקרמים, לקים ומוצרי איפור. זה לא שלא קישטה את אצבעותיה בצבע כלניות, או התבשמה בבושם המסוים הזה שכל כך תאם את הריח שלה וגרר הרבה מחמאות.
היה לה מדף בחדר השינה, על הקיר ליד המיטה. על המדף היו מונחים בקבוקונים וקערה אחת כסופה. לא היה לה באמת צורך לסמן אותם ולכתוב את תוכנם. אבל למען הסדר הטוב עשתה זאת.
*
היא התעוררה בבוקר. הסדין היה מוכתם בדמה. היא הביטה לעבר ליבה וראתה שהדם זורם מליבה שהיה מחורר כמסננת. הכתם הגדול נתן לה להבין שזהו זה נגמר. היא לא נעצבה אל ליבה. "אלה הם החיים," חשבה, "ושלי נגמרו." היא היתה מאד רגועה. ידעה שזה לא היה בלתי צפוי. היא היתה שלווה ושלמה.
מבט אחד אחרון לעבר המדף של הקיר גילה לה שהיא טעתה. היא הייתה עדיין כאן.
הבקבוק שאסף את רסיסי ליבה השבור עדיין לא היה מלא עד סופו, מה שגרם לה לצאת מהמיטה לקחת את הפינצטה ולחפש רסיסים על הסדין המוכתם, והיא מצאה. אחד אחד אספה אותם ונשאה אותם בעדינות לעבר הבקבוק עם המדבקה בצורת לב. היא אחזה אותו ביד. הוא נצץ באור יהלומים, האור שבקע ממנו היה אור עצוב מאד, אבל כזה שלא מוותר. בכל זאת היתה בבקבוק הזה גם תקווה. היא סגרה אותו בעדינות והחזירה אותו למדף.
היא אספה את קערת הכסף, ורוקנה לתוכה את כל הדמעות שהצטברו בתוכה בעת שישנה. היא הביטה בה בחיוך עצוב, כי הבינה שיש בה מקום לעוד דמעות. היא הניחה אותה בזהירות חזרה, דואגת שלא תשפך ממנה אף דמעה.
את המילים הקשות שנאמרו לה היא שלפה מהזכרון, שפכה אותן לבקבוק ההוא עם התמיסה שהמיסה אותן והעלימה אותן. היא דאגה שיושמדו עד תום.
אחרון חביב היה השעון שספר את הכאב. הוא היה נראה בדיוק כמו שעון חול, רק במקום להתרוקן הוא היה מתמלא בכאבים שלה. היא ראתה שאמנם היה מלא מעל חציו, אך עדיין היה בו מקום, מה שאומר שהיא היתה עדיין בחיים.
*
היא החליטה לעשות מעשה. היא נכנסה לרכב ובמקום לנסוע למקום עבודתה, נסעה לחוות התבלינים.
"את צריכה מרפא ללב," אמרה לה השומרת בכניסה, "תמתיני על הספסל האדום ויקראו לך."
היא התישבה על הספסל, כפי שהורו לה. היא הביטה סביבה וראתה את התמונות על הקיר. היו בהם פרצופים שאותם לא הצליחה לראות. רק את הלבבות האדומים הסדוקים, הפצועים ראתה, ועליהם תחבושת גדולה. היא הניחה יד על ליבה ואמרה לו: "אני כאן בשבילך, אתה תהייה בסדר."
היא ישבה שעות על הספסל, וככל שעבר הזמן היא הרגישה קלה יותר. היא כבר הבינה שהשומרים שלה לא תמיד נענים לקריאתה, לא תמיד שומעים את פירפורי ליבה. היא ידעה שלא תמיד היא הכי חשובה. "ואולי," חשבה לעצמה, "שתיקותי מחרישות את אזניהם."
כיוון שעדיין לא קראו לה היא יצאה החוצה לגן התבלינים, וליבה נמשך לשדות הלוונדר הסגולים. היא טיילה ביניהם, נוגעת לא נוגעת בהם. הקשיבה למילים המנחמות ששלחו לה, עצמה את עיניה והקשיבה לרוח. פתאום משום מקום נחתה עליה ההבנה מה עליה לעשות.
היא מהרה להכנס ושאלה את השומרת אם במקרה יש להם בקבוקים צבעוניים. השומרת לא הספיקה לענות לה, כיוון שמרפאת התבלינים קראה לה.
"אני חושבת שאולי אני כבר לא צריכה עזרה," היא אמרה בקול שקט. היא גם שמה לב לכך שליבה פועם בקצב כמעט רגיל.
מרפאת התבלינים הסתכלה עליה והמתינה להמשך דבריה. אבל היא שתקה. "אני מבינה," אמרה לבסוף מרפאת התבלינים, "שאת מבינה את הכל. את כמו המים. פעם סוערת, ופעם שקטה. פעם גליך מציפים את החוף, ופעם מטביעים אותך. את יודעת מה עליך לעשות.". היא ניגשה לארון שעל הקיר, פתחה אותו לרווחה והציגה בפניה בקבוקים בשלל צבעים ואמרה לה: "תבחרי."
היא ניגשה בצעדים מהססים לארון הפתוח, והרימה עיניה אליו.
***אחרית דבר**
היא פוקחת עיניה. למרות השמים המעוננים, היא עדיין מבחינה שקרני השמש מציצות. היא מודה על האמון שניתן בה, על שהתעוררה שוב ליום חדש. היא מתמתחת ועוברת ליד המדף על הקיר ליד מיטתה.
קערית הכסף, שייבשה מזמן, מלאה בצדפים שאספה מחוף הים.
שעון הזכוכית כמעט ריק, רק בתחתיתו יש כמה שרידי כאב למזכרת, שלא תשכח את הימים ההם.
לידם עומד בקבוק ריק עם מדבקת לב, והבקבוק האחרון מלא בפרחי בר צבעוניים.
היא יודעת שכל עוד ההחלטה בידיה, כך זה היה לעולם.
בר אבידן ©
על כנפי הדימיון
כל הזכויות שמורות
Comments