מגרש החלומות D3

השמש, הצובעת את השמים בצבעים רכים ורודים  צהבהבים  ‏ותכלכלים בשעת השקיעה, היא השעון שלה.‏‎

בשעה הזו היא עולה על הסקייטבורד שלה הצבוע בצבעי ‏הקשת ונוסעת לשם.‏‎

תחילה היא נוסעת ימינה, ושוב ימינה עד שהיא מגיע לרחוב ‏שמתפתל כמו ספירלה.‏‎ בדיוק בליבו של הרחוב יש בנין מיוחד במינו.‏‎

היא מגיעה אליו, מחנה את הסקייטבורד שלה בחניה המסומנת ‏בצבעי הקשת וממהרת לעבר דלת העץ הכבדה.‏‎

היא מקישה שלוש פעמים והדלת נפתחת באמצע לשתי כנפיים ‏ובולעת אותה לקירבה.‏

היא ממהרת לקבוצות שלה.‏‎ ‎

היא עוברת ליד לוח השעם ושולפת ממנו בעדינות את הפיתקיות ‏הנדבקות.‏

‏"ובכן," היא פותחת ואומרת, "יש לנו צורך בהרבה ורוד. יש לנו ‏כמה חלומות עצובים שצריך לגרש. אני מבקשת לערבב ‏מרשמלו ורוד, עם סוכריית פרפר אדומה‏‎ ‎סוכריות בורוד ולבן.‏‏ נא לארוז אותן בנייר צלופן, עם סרטים ורדרדים ולכתוב על‏‎ ‎המדבקה: "מגרש חלומות עצובים."

היא פונה לקבוצה אחרת ומבקשת שיחשבו על רעיון איך לגרש ‏חלומות מפחידים. אני חושבת שכתום וירוק יהיו בהחלט ‏מפחידים.‏‎ ‎

היא ממשיכה למחלקה האדומה ומבקשת חלומות של אהבה ‏לאנשים בודדים. "ואל תשכחו לזרוע מלא לבבונים."‏‎ ‎

כך היא מפקחת כל הלילה על יצירת חלומות נעימים, כדי ‏להשקיט את השינה ולהרגיע את האנשים.‏‎ ‎

אבל יותר מכל היא אוהבת את תרסיס הזהב, ממנו יוצרים ‏חלומות של פז.‏‎

בר אבידן ©

על כנפי הדימיון

כל הזכויות שמורות