שם D3

"סליחה," היא שאלה את הטייס לפני שהיא עלתה לטיסה, "לאיפה ‏אתה מגיע? רק רוצה להיות בטוחה."

‏"לשם," הוא ענה לה.‏ 

"לשם זה מצוין," היא ענתה, "כל עוד אתה לא נוסע אחורה אני שמחה". 

‏"לא, שם כבר הייתי. לשם אני לא חוזר," הוא ענה וניגש ‏למושב הטייס.‏

היא לא ידעה מה לקחת איתה לטיסה. כי אף פעם לא היתה שם.‏ היא לא ידעה אם קר שם או חם. אם עצוב או שמח אבל קיוותה ‏ששם, זה המקום הנכון בשבילה.‏

היא לא יכלה לחשוב יותר, המוח שלה התרוקן. החור בבטן ‏היכן ששוכנות הרגשות, היה פתוח. כל הזמן יצאו ממנו הרגשות ‏החוצה, לפעמים חזרו ולפעמים נעלמו.‏

"איפה את רוצה לשבת?" שאלה אותה הדיילת.‏

"במקום שאין מעליות," היא ענתה: ,"כדי שלא אתבלבל, שאדע ‏היכן לרדת. גם לא ליד רכבות, כי אפשר להתבלבל בכיוון."

‏"כאן זה בסדר," הרגיעה אותה הדיילת.‏

‏"מה תשתי?" היא נשאלה.

"רק מים עם קרח. אני רוצה ‏להשאר צלולה," היא ענתה.‏

"רציתי רק לברר ששם האנשים מדברים," היא המשיכה, "אני לא אוהבת שתיקות. זה מעיק לי."

הטיסה החלה והיא ראתה שהם נוסעים בכיוון הנכון. באמת לא ‏עברו דרך מעליות, ולא לצד רכבות. הם עברו מעל פנסילבניה ‏היפה, ורגשות השמחה קפצו מתוכה ונצמדו לחלון, נופפו ‏לשלום.‏

היא לא ידעה כמה זמן נמשכה הטיסה. היא היתה ערה וישנה. ‏ישנה והתעוררה. היא פקחה את עיניה וראתה מבעד לחלון ‏לבבונים אדומים עולים מעלה מעלה ומיד ידעה. היא הגיעה ‏למקום הנכון.‏

כשנחת המטוס, היא הביטה מסביבה וראתה שלט בצבע ורוד ‏מסטיק:

"ברוך בואכם לאי ה......"

בר אבידן ©

על כנפי הדימיון

כל הזכויות שמורות