נסיך המדבר - פרק C4 3

המכונית נעצרת ליד מלון "אורכידאה" והנסיך שלי לא ממתין שיפתחו את הדלת בפניו, אלא פותח אותה בעצמו. הוא הולך לדלת שלי, הסמוכה למדרכה, פותחת אותה ומושיט לי את ידו כדי לעזור לי לצאת. אני מצמידה את רגלי, מסתובבת לעבר הדלת וגולשת מבעד לדלת החוצה. אני דואגת כל הזמן שהשמלה שלי לא תתרומם. אבל אמיר לא מוטרד כלל. עיניו הבוערות נעוצות כל הזמן בשלי. הוא מושיט לי את זרועו שאשען "אנחנו במקום פומבי," הוא לוחש לי, "יש לנהוג לפי הכללים המקובלים." אנחנו מוקפים מכל הצדדים אנשי בטחון סמויים ושומר ראשו ממהר לפתוח בפנינו את הדלת.

"אני מקווה שנוכחותם לא מפריע לך," הוא אומר לי בדאגה כאשר הוא רואה את המבט הנבוך על פני.

"אתה מבין שלמרות שאני מוכרת בעיר הזאת, אני לא במעמד רם כמו שלך. אני צריכה להתרגל, אבל מבינה את הצורך שלך, בכך נסיך שלי."

"אמיר, בבקשה תקראי לי אמיר," הוא עונה לי, "נסיך אני שומע כל הזמן. אתך אני רוצה להיות אני, להרגיש שאני שלך."

"אתה חייב להפסיק לדבר מילים כאלה יפות," אני אומרת לו, "בא לי לנשק אותך עוד ועוד."

"אני מניח שטעיתי בבחירת הבילוי שלנו לערב זה," הוא אומר וצוחק. צחוקו המתגלגל בלובי מושך את תשומת לב כולם אליו. "את רואה מה את עושה לי?" הוא אומר שהוא מבחין במבטים הסקרניים, "את מוציאה ממני דברים שלא ידעתי בעצמי שקיימים שם, מנוולת קטנה."

אני עוטה על עצמי מבט רציני. הוא מהסס לרגע, אבל מבין שאני רק מתלוצצת והוא פורץ שוב בצחוק. "את מרשעת," הוא אומר לי בחיבה, "את עושה הכול כדי שאאבד את שליטתי העצמי ואשא אותך על כפי מנושקת כראוי."

"זה דווקא מאד קוסם לי," אני מתגרה בו.

כל השיחה בינינו מתנהלת בלחישה, והאנשים שסביבנו מביטים ולא מבינים מה קורה בינינו.

"קח אותנו בבקשה למסעדה," מבקש אמיר בקול יציב, ולי הוא לוחש, "חכי, זמנך עוד יגיע."

המעליות של מלון "אורכידאה," הן מעליות מודרניות והן מביאות אותנו במהירות שיא לגג.

"עד כאן," מורה בידו אמיר לשומריו. גם לשומר האישי שלו. "מכאן אני לבד אתה."

סעיד, כך מתברר לי שמו של השומר האישי שלו, מנסה להתנגד. "האם היית נכנס אחרי לחדרי במאהל?" הוא שואל את סעיד ובכך מבהיר לו, שהחלטתו בלתי ניתנת לערעור.

עכשיו שאנחנו לבד הוא ממהר לשלב את אצבעותיו בשלי ומוביל אותנו לעבר החלון השקיף על ההדסון. הוא עוזב את ידי, נעמד מאחורי, עוטף אותי בזרועותיו ומצביע לעבר האופק. "שם אחרי ימים רבים, משתרע המדבר הערבי. שם אבנה לך את ביתך."

אני מסתכלת לכיוון שהצביע, וליבי פועם חזק. "הוא מדבר איתי על הבית שיבנה לי. הוא לא מבזבז דקה. האם יתכן שעוצמת רגשותיו כשלי כלפיו?"

"אנא בח'יבק," הוא אומר לי, "כך אומרים אני אוהב אותך בערבית," הוא אומר כאילו שמע את מחשבותיו.

"אתה מדבר כאילו," אני מחפשת את המילה המדויקת.

"אני מתאר לך את העתיד שאני רוצה אתך. העתיד שבו אני רואה אותך הנסיכה שלי, האישה האהובה והיחידה בחיי, כבר הבטחתי לך," הוא אומר כאילו אנחנו מכירים כבר שנים וזה רק היה שאלה של מתי, לא אם, נינשא.

הוא רואה שאני מהורהרת ומוסיף: "ככה אני מרגיש, אני מקווה שאת תרגישי כמוני."

אני רוצה לצעוק שכל העיר ניו יורק תשמע: "אני מרגישה בדיוק אותו דבר. כן, אני רוצה אותך עד יומי האחרון," אבל אני שותקת.

"אני מבין," הוא אומר לי בקול שלא מסגיר את רגשותיו.

"אתה לא," אני נחפזת לענות לו, "ממש לא! אני מרגישה בדיוק אותו דבר. איך זה יתכן?"

הוא מביט בי ואני רואה שהוא מחפש את המילים. אני מסתובבת אליו ואומרת לו : "אנא בח'יבק."

חיוך גדול נסוך על פניו. "זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע ממך רוז." הוא מתכופף אלי ונושק לי נשיקה רכה. לא נזקקת, לא מלאת תשוקה, אלא נשיקה אחת ארוכה ואוהבת.

"אני מבין אותך רוז," הוא אומר לי לאחר שהוא ניתק ממני, "אם היו אומרים לי הבוקר שאהיה מאוהב באשה שלא אוכל לראות עוד את חיי בלעדיה, הייתי שולח את אותו אדם לאשפוז."

"בגללך אמיר לא אכלתי כלום היום, אפילו לא פרוסת עוגת פירות יער, שכה אהובה עלי, " אני עונה לו.

"מצטער רוז, אני כל כך מלא באהבה שלי אליך. אם לומר את האמת, גם אני לא הייתי מסוגל לאכול. שתיתי ארבע כוסות קפה שחור כדי לשרוד את השעות עד שאראה אותך שוב."

הוא אוחז בידי ומוביל אותי לשולחן, הוא מזיז את הכיסא לאחור כדרך מנהג הנימוס הישן, ומחכה שאתיישב. "אני יכול לכבד אותך בשמפניה רוז?" הוא שואל ורק אז אני מבינה שאנחנו באמת לבד במסעדה, כמה לא מפתיע. אמיר רואה אותי בוחנת את המקום, ומבין שהבנתי. "אני מבטיח לך לחזור לחיים רגילים, אבל היום אני צריך עדיין את הקסם של להיות רק אתך. אני לא מתכוון כמובן לשומרים שלי, אלא לחברת אנשים אחרים."

"שלא תבין לא נכון אמיר," אני עונה לו, "כייף גדול לי להיות אתך לגמרי לבד, רק שעד עכשיו לא ראיתי דבר מלבדך, ופתאום קלטתי שאנחנו לבד. אני מודה לך."

"אני רוצה שתרגישי חופשיה לשאול אותי כל שאלה שעולה על רוחך רוז," הוא אומר לי.

"אני לא יכולה להסביר לך, כמה זה טבעי לי להיות אתך כאן. הכול ראשוני ועם זאת הכול מוכר ובטוח . אני פשוט רוצה להרגיש אותך לידי. בלי לתהות, בלי לחקור, מזה יש לי בכל שעות היום. פשוט להיות. אני יודעת שאני עוד אלמד אותך ואתה אותי. עוד יהיו לי שאלות. אם אתה רוצה לשתף אותי במשהו אשמח לשמוע," אני עונה לו.

"את כל כך מיוחדת רוז. ניתנה לך האפשרות לשאול אותי כל שאלה שתחפצי ואת בצניעותך, מוותרת," הוא אומר לי ונימה של התפעלות עולה מקולו, "אני המום. לא מכיר נשים כמוך. מצד שני זה לא מפליא אותי. את הרי שונה מכל אישה שהכרתי. אם כך יש לי שאלה אליך. זה מפריע לך שיש לי ילדים?" הוא שואל אותי. מהבעת פניו אני מבינה שזו אולי השאלה החשובה ביותר שאשאל על ידו.

"זה מרגש אותי לדעת שזו השאלה הראשונה שבחרת לשאול," אני עונה לו, "ספר לי עליהם."

" קתרין אם ילדי גדלה באותו חוג שגדלתי אני. אמה בריטית ואביה איש מכובד מהמדבר. אלה היו נישואין בשידוך. הם היו נשואים מה שנקרא "ראויים." היא הייתה אישה טובה, אבל לא התאימה לחיים במדבר, ולכן הרבתה לנסוע לאנגליה, גם אם לא תמיד התאים לי. אותך רוז, אין לי כל בעיה לדמיין הולכת עם גלבייה יחפה במדבר. לא שאני חושבת שתפסיקי לטפח את ציפורניך ולמשוח אותן בלק אדום שמעורר בי.. לא משנה," הוא מפסיק לרגע מעט נבוך, אך גם בוחן את השפעת מילותיו עלי. "מצד שני " הוא ממשיך, "אני לא רואה אותך מתפנקת כאשר את נדרשת ללוות את בעלך."

אני לא יכולה למחוק את החיוך מעל פני. הוא מרים גבה ולא מבין למה אני מחייכת. הוא מביט בי ומסתגר בעצמו. "נסחפתי," הוא ממלמל.

אני נוגעת קלות בידו. "אתה כה מיטיב לתאר את החיים שלנו יחד. חייכתי בשל העובדה שהמילה בעלך באה לך בכזו קלות. אני שמחה שאתה לא מסתיר את מה שאתה מרגיש ממני, כי אני מלאה ברגשות כלפיך ונעים לי לשמוע אותך מדבר. אנא, תמשיך לספר לי עליה."

" לא יכולתי לבוא אליה בטענות שבחרה לגדל את שני בני וביתי בלונדון, הרי גם אני גדלתי כך," הוא מספר לי, "אבל כעת שהיא איננה אני רואה כמה הם אוהבים את המדבר, כמה הם פורחים בו. איך ליבם נפתח, ואם יותר לי גם הראש שלהם. היא נהרגה בתאונה שסיבותיה קצת מעורפלות. השמועה אומרת שהייתה עם גבר אחר, אבל תתפלאי זה ממש לא משנה לי. אני יודע שמעולם לא אהבתי אותה, לא הייתי לה בעל טוב."

אני מסתכלת על אמיר. אין בו טיפת רגש כשהוא מדבר עליה. גם לא כעס. אני נדהמת כאשר אני רואה את ההבנה בעיניו.

"אני לא אדם רע רוז," הוא ממהר להגן על עצמו, "היא לא הייתה בחירת הלב שלי, כמוך."

"ואיך יקבל את זה הוד מלכותו, אביך?" אני מעזה לשאול.

"אבי?" הוא עונה וצוחק, "הוא מעריץ מספר אחד שלך. הוא כבר תופר לך משרה בחצר שלו כיועצת משפטית בינלאומית."

"אתה רציני אמיר?" האני שואלת.

"זה משמח אותך רוז?" הוא עונה לי בשאלה.

"אני המומה מכל מה שקורה ביום הזה," אני עונה לו.

"אמרתי לו שלא ילחץ עליך רוז," הוא עונה לי, "שייתן גם לי את הזמן לכבוש את ליבך." הוא מביט בי בעיניים חוקרות..

"זה לא ילך," אני אומרת לו, "הלב שלי כבוש." אני רואה את עיניו מתקדרות וכאב ניבט בהן.

"לא הבנת אותי אמיר," אני אומרת לו ורוצה לגשת לחבק אותו.

"הבנתי אותך יפה מאד," הוא עונה לי דוחף את כסאו לאחור וקם.

"אני מצטערת," אני אומרת לו.

"הכול בסדר," הוא עונה, "אקח אותך הביתה."

עיני מתמלאות דמעות. "אז ככה זה עומד להיות בינינו שלא תיתן לי לדבר?"

"על מה יש לדבר," הוא עונה, "העובדה שפתחתי בפניך את ליבי לא מחייבת אותך."

" אמיר שלי, אתה לא מבין שהלב שלי על ידך הוא כבוש?"