הנסיכה- פרק 1- התעוררות C2 19.11.2018
- בר אבידן
- 20 בנוב׳ 2018
- זמן קריאה 10 דקות
עודכן: 26 בנוב׳ 2018
אני מרגישה שאני נחנקת. אני שומעת צעקות: "תצילו את הבנות." אני מנסה לפקוח את עיניי אבל עשן סמיך מכסה אותן. אני שומעת צעקות מצד אחד וסירנות מצד שני ואז אני מצליחה לפקוח את עיני ורואה להבות כתומות מולי.
הדבר האחרון שאני זוכרת זה הידיים החזקות שמקיפות אותי ונושאות אותי לתוך האוויר הקריר. "אני אוציא אותך מפה, את תהיי בסדר," אני שומעת קול מרגיע. אני נצמדת לידיים החזקות וזהו.
**
אני נלחמת להתעורר. כל הזמן אני נחנקת מעשן דמיוני, מרגישה את גופי בוער מהאש. מבעד ללהבות אני שומעת את אמא: "תצילו את הבנות". ברקע אני שומעת קול מונוטוני, כמו משאבה, ואתו אני מרגישה אויר ממלא את ריאותיי ויוצא מהן. נוסף לזה צפצוף של מוניטורים וקולות רחוקים של אנשים מדברים. חוץ מהצעקה של אמא אני שומעת את המילה "מסכנה," כמו מנטרה.
אני שונאת את המילה הזו. אמא כל הזמן אומרת שלמרות שאנחנו נראות עניות אנחנו לא, כי יש לנו אחת את השנייה וגם את "האוצר". ואוצר כזה, היא מספרת לנו, אין לאיש בעולם.
"יום אחד תבינו," אומרת אמא, "כמה קסם יש בהן."
אני לא בדיוק מבינה מי זו "הן", אבל אם אמא אומרת אני מאמינה לה. בדיוק כמו שאני מאמינה לה כשהיא אומרת שפעם לפני שנים רבות, לפני שפגשה את האיש ההוא שהפך להיות אבא שלנו, פעם היא חייתה כמו נסיכה.
עכשיו כואב לי כל כך, אני מנסה להתעורר, ובעיקר אני רוצה את אמא ואת אחותי קטיה.
המאבק הזה להתעורר איננו פשוט בדרך כלל ואני עייפה ומתייאשת. רק כאשר אני שומעת את הקול של הגבר הזה שנשא אותי בזרועותיו החזקות, רק אז אני מתאמצת בכל כוחי. יש לי הרגשת בטחון לידו וכל פעם אני עולה עוד קצת מתוך מעמקי חוסר הכרתי ומתקרבת לפני המציאות.
עם הזמן אני מרגישה שפחות כואב לי, ואני שומעת את עצמי פחות גונחת מכאב. אני מבטיחה לעצמי לנסות ממש חזק לצאת מהמקום האפל בו אני נמצאת בשעה שיבוא הגבר ההוא פעם נוספת. אין לי מושג כל כמה זמן הוא מגיע, לכן אני אוספת כוחות ומחכה לו בכיליון עיניים.
ואז זה קורה.
כשאני שומעת את קולו, אני לוקחת נשימה עמוקה, כמו שלוקחים לפני שצוללים למים עמוקים, ואני מזנקת מהמחשכים למציאות. אני פוקחת עיני ונתקלת בעיניים חומות בהירות שמתבוננות בי בריכוז.
"התעוררת," הוא קורא לעברי בשמחה. הוא לא שואל שאלות, לא חוקר אותי איך היה "שם", רק אומר בפשטות: "אני שמח שחזרת."
מה שמפליא אותי יותר מכל כאשר אני מתבוננת בעצמי היא העובדה שאני בחורה צעירה ולא ילדה כפי שהרגשתי. אני נבוכה לומר לו שאני רוצה את אמא וקטיה.
ככל שאני ערנית יותר אני מתרכזת יותר בגבר הזה שיושב לידי. רק אז אני מרגישה שהיד החמה שלו אוחזת בידי. דמעות זולגות מעיניי. אני מכירה את המגע הזה, אני זוכר את הקול הזה, אבל אינני יודעת מי הוא. הוא זר בעיניי וזה כואב לי כיוון שאני רואה את המבט הרך בעיניו, את הדאגה האמתית בשעה שהוא מסתכל עליי.
"למה את בוכה מאיה?" הוא שואל אותי בקולו העמוק, שמהדהד לי בחדרי הלב.
"אני לא יכולה לספר לך," אני עונה, "אני מתביישת."
"מדוע?" הוא שואל.
"אני לא זוכרת כלום," אני לוחשת בקול שכמעט לא נשמע.
"זה מאד טבעי," הוא עונה לי, "את עברת אירוע נורא."
"אותך אני לא זוכרת," אני אומרת ופורצת בבכי, "את הצעקות והעשן והאש אני זוכרת. אותך לא."
"תסתכלי עליי מאיה," הוא אומר, אוחז בידו את סנטרי וגורם לי להסתכל לתוך עיניו. "את מעולם לא ראית אותי," הוא אומר. "שמי איליה," הוא מציג את עצמו ואני קולטת שרידי של מבטא רוסי באנגלית המושלמת שלו. "אני הכבאי שהוציא אותך מהבית."
"ואת אמא וקטיה גם?" אני שואלת.
"אני מצטער ילדה. אותן לא הצלחנו להציל," הוא עונה לי ואני רואה איך עיניו מתקדרות ונעשות כהות יותר.
"אבל למה אותי?" אני שואלת.
"כך קבע הגורל," הוא עונה לי בקולו החם והמרגיע, "פעלנו באותה דרך לגבי שלושתכן. זה מה שנקבע על ידו. את שרדת והן לא."
"אל תעזוב אותי," אני מבקשת ממנו.
הוא מחזק את אחיזתו בידי. "אני כאן ולא הולך לשום מקום," הוא עונה לי, "פרט לעבודה כמובן."
אני עצמי מתפלאת על המילים שיצאו כעת מפי אל אדם שאינני מכירה כלל. אני שוב מרגישה כמו הילדה הקטנה שהייתי במשך השבועות שעברו. פתאום אני מבינה שאני לא יודעת כמה זמן עבר מאז. "כמה זמן עבר מאז ש.." אני שואלת אותו.
"שלושה וחצי חודשים," הוא עונה לי.
"אוי, הפסדתי סמסטר שלם," אני אומרת בבהלה.
"החברות שלך הביאו לכאן סיכומים של כל השיעורים. כשתתאוששי תוכלי לעבור על זה. את לומדת נושא מאד מעניין. למדתי בזכותך המון על עולם הפיננסים," הוא אומר לי ומצביע על מספר קלסרים, מעוטרים בפרחים בסגנון וינטאג', שמונחים על אדן החלון.
"אני חושב שכדאי שאלך להודיע לאחות שהתעוררת," אומר איליה.
"אל תלך," אני אומרת לו. אני מפחדת פתאום שאם ילך הוא לא יחזור.
"אני לא עוזב אותך," הוא עונה לי ושולח יד ללטף את פניי. אני נצמדת מיד לידו המלטפת ומרגישה הקלה. ושוב זה מכה בי אמא וקטיה אינן. אני שוב פורצת בבכי. הפעם בשקט. הדמעות זולגות מעיניי ללא הפסקה.
אני שומעת קולות של הצוות הרפואי שנכנס לחדר.
"התחלת לדבר עם עצמך איליה?" שואלת אחות עם מבטא רוסי, "אתה לא מתייאש ממנה, אה?"
"הוא דיבר איתי," אני אומרת ופוקחת את עיניי.
הרופאים מסתכלים בי בפליאה. "מתי זה קרה? מדוע לא אמרת דבר?"
"זו אני אשמה. הוא רצה אבל ביקשתי ממנו שלא יעזוב אותי," אני יוצאת מיד להגנתו.
"ובכל זאת מתי זה קרה?" שואל רופא אחד גבוה וקרח.
"לאחר שהאיר השחר," אני עונה.
"בקיצור הבוקר," הוא אומר בהבנה.
"כן," אני עונה.
"ואיך את מרגישה?" הוא שואל.
"כמו אחת שיצא ממעמקי הים, הוציאה את הראש והתחילה לנשום," אני עונה.
רק אז איליה קולט שהזזתי מעל פני את מסיכת ההנשמה.
"אני מצטער," הוא ממהר לומר, "רק עכשיו אני קולט שהיא בלי המסיכה. היא התעוררה והתחילה לדבר לעניין שלא שמתי לב."
"אין צורך להתנצל," אומר הרופא, "אני שמח שהיא אתנו. היא צריכה עדיין להיות במעקב."
**
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שואל איליה לאחר שהצוות הרפואי יוצא.
"בוודאי," אני עונה.
"אמך ביקשה כל הזמן שניתן לך אותן. שהן שייכות לך," שואל איליה, ומחפש בעיניי את התשובה, "יש לך מושג על מה היא דיברה?"
"לאמא שלי יש אוסף של בובות שקיבלה בירושה מסבתא. היא אמרה שיום אחד הן תהיינה שלנו. היא האמינה שהן בובות מיוחדות במינן. שבעצם הן..." אני משתתקת לרגע, "לא משנה, זה הזוי לגמרי."
"איש לא נגע בבית מאז קרה מה שקרה, כשתרגישי טוב יותר אני אלך אתך לחפש אותן. יש לך מושג איפה הן?"
ראיתי אותן פעם אחת. הן היו תחת מיטתה של אימי. נאסר עלינו להתקרב אליהן. למרות שקטיה בת....היתה בת עשרים וחמש ואני בת עשרים ושלוש, מעולם לא נתנה לנו להתקרב. היא אמרה שיש להן כוחות מיוחדים ולא כל אחד יכול לעמוד בפניהן. אני מניחה שכבר הבנת שלאמא שלי... היתה בעיה."
"לא הכרתי אותה. היא לא דיברה כמעט פרט למנטרה ההיא בקשר אליהן. "תנו אותן למאיה."
"איליה, מה יהיה איתי? נשארתי לבד וחסרת כל," אני אומרת בייאוש.
"קודם כל נדאג שתבריאי. זה ייקח בוודאי עוד כמה ימים. אל תשכחי שחודשים את שוכבת במיטה.”
"למה אני?" אני שואלת אותו.
"כי כך קבע הגורל," הוא עונה לי, "כבר אמרתי לך."
"לא זה מה ששאלתי," אני עונה לו, "למה אתה כאן איתי."
"כי כשנגעתי בך," הוא עונה לי, "שמעתי את הלב שלי פועם בך."
"אני יודעת שזה נשמע מוזר," אני עונה לו, "אבל זה מה שהרגשתי. נטעת בי בטחון שיהיה בסדר. בזכותך רציתי להיחלץ מהמקום הנורא הזה בו הייתי. אבל עדיין אינני מבינה אני לא הראשונה שהצלת, ואני יודעת שאתה מבלה הרבה ליד מיטתי. שמעתי אותך כל הזמן."
"את צודקת מאיה. העבודה שלי היא לא פשוטה. אני נותן את כל כולי כדי להציל אנשים מזרועות האש המשתוללת. אין לי דרך להסביר לך במילים את מה שאת גורמת לי להרגיש. שלרגע לא תחשבי שזה רחמים, או בגלל שנשארת ללא משפחה. נקשרתי אליך בצורה שאיני יכול להסביר לעצמי."
"ועכשיו שהתעוררתי?" אני שואלת.
"אני כל כך מאושר לראות אותך," הוא עונה לי, "את עוד יותר מדהימה ממה שחשבתי. אני יודע עליך המון בזכות החברות שלך שבאות לכאן. הן מספרות כל הזמן עליך. כמה את מדהימה, איזה חברה טובה את, איזה מהממת. מה הפלא שהתאהבתי בך."
המילים האחרונות שלו תלויות באוויר. אני מביטה לתוך עיניו. אני מרגישה שגם הוא מופתע מהמילים שיצאו לו בטבעיות כזו.
"אני שמחה שזה אתה," אני אומרת, "כל כך השתוקקתי כבר לראות את פניך. הקול שלך הקסים אותי."
"איליה, אני שמחה מאד שהגברת התעוררה," אומרת האחות הרוסייה שנכנסת לחדר בסערה, "אבל היא צריכה לנוח. מי יודע מה אם לא תשקע שוב בשינה. מקרים כאלה קורים, אתה יודע."
"אין סיכוי," אני עונה לה, "עכשיו שפגשתי סוף סוף את האיש מאחורי הקול, אני לא מתכוונת לחזור לשינה העמוקה."
היא מביטה בי במבט שאומר שלו יכלה היתה מחסלת אותי ברגע זה.
"תזהר שלא תעבור את הגבול. היא עוד עלולה לתבוע אותך על הטרדה," היא אומרת ברוסית ומסתכלת על ידו של איליה שמלטפת את זרועי.
"למה שאעשה כך לגבר שהציל את חיי," אני עונה לה ברוסית. המבטא שלי כמובן אינו כבד כשלה, אך עדיין. פתאום אני קולטת שאני מדברת את השפה של סבתי, שפה שלא דיברתי בה שנים.
"מה את אומרת? מענין אם תזכירי אותו יום אחרי שתעזבי פה," היא עונה לי בלעג באנגלית עם מבטא רוסי כבד.
"את לא יכולה להבין," אני אומרת לה ולא מוסיפה.
"מטומטמת," היא פולטת ברוסית. ספק אם שכחה שאני מבינה את השפה.
"אילוצ'קה אני בחדר אם אתה צריך משהו," היא אומר לאיליה.
"כל מה שאני צריך נמצא בחדר הזה," הוא עונה לה, ולראשונה אני רואה שהרוך בעיניו נעלם ואת מקומו תופס מבט קר.
"אם היא תעשה משהו לא ראוי אתך, אני רוצה שתאמרי לי. משום מה יש לה הרושם שהיא יכולה להשיג משהו ממני. מבטיח לך שרק בך אני מעוניין," אומר לי איליה.
איליה נאלץ לעזוב לעבודה ואני עוקבת אחריו במבטי בשעה שהוא יוצא. אני רואה מבעד לחלון של חדר הטיפול נמרץ בו אני עדיין שוהה, שהוא ניגש לאחות הרוסייה. לפני המבט הכועס על פניו אני מבינה שהוא לא מנהל איתה שיחת חולין נעימה.
רגע לפני שהוא עוזב הוא מעיף שוב מבט לעברי. הוא כנראה מבחין במבט שלי וחוזר לחדר. "אני מבטיח לך," הוא אומר לי, "שהיא לא תציק לך יותר." הוא נושק לי נשיקה רכה על שפתיי. אני לא רוצה שהרגע הזה יגמר לעולם. אולם לבסוף הוא ניתק. "אני עובד עד עשר. אבוא ישירות מהתחנה חזרה."
"אתה צריך לישון," אני אומרת לו.
"אני יודע," הוא עונה, "כבר כמה חודשים שאני ישן כאן לידך. להתראות נסיכה."
שעה ארוכה אחרי שהוא עוזב אני מרגישה עדיין את טעם שפתיו על שלי. הנשיקה הזו מסמלת עבורי יותר מכל את טעם החיים, את המשכם. אני יודעת שאני לא לבד בעולם.
אני עוצמת את עיני ושוקעת בחלומות. אני רואה בעיני רוחי את הבובות של אמא. הן באות ומתיישבות סביבי במעגל. אני מביטה על עצמי ולא בטוחה אם אני ילדה או אשה, אבל מרגישה נעים בחברתן. הן מנחמות אותי ואומרות לי שאם הגורל החליט להשאיר אותי לבד, יש לו תכניות בשבילי. אני מבקשת מהן שבתכניות האלה יהיה מקום לאיליה. "אני חושבת שאני קצת מאוהבת בו," אני אומרת להן, "כשהוא לידי מתנגנת לי מנגינה כזו בלב. אני מרגישה לידו מוגנת ובטוחה. אף פעם לא הרגשתי כך ליד גבר," אני מגלה להן.
ושוב יש ביקור רופאים ואני שומעת אותם מדברים עליי. אני פוקחת את עיניי.
"איך את מרגישה מאיה?" שואל אותי הרופא הקריח.
"אני בסדר," אני עונה לו.
"הראש שלך כואב?" הוא שואל.
"הראש שלי גם בסדר," אני עונה,
"אני רוצה לערוך לך כמה בדיקות, עכשיו כשהתעוררת," הוא אומר לי.
הרופא רושם משהו בתיק הרפואי שלי. "ההוראות בתיק," הוא אומר לאחות שאינני מכירה. אני תוהה עם הרוסייה סיימה את המשמרת או שבחרה לא להיכנס לכאן. התשובה לא מאחרת לבוא כאשר אני רואה אותה מציצה מבעד לחלון. "אז איליה צדק," אני חושבת לעצמי, "היא לא תטריד אותי יותר."
"אני יכולה לשאול שאלה דוקטור," אני פונה אליו.
הוא מסתובב אליי מופתע. "כן, מאיה."
"מתי אני אוכל לקום?" אני שואלת.
"רק היום התעוררת. זה ייקח קצת זמן," הוא עונה לי. אני מחייכת חיוך קטן. לא רוצה שיראה את האכזבה על פניי.
אני מחכה שהוא יצא ונוגעת בראשי. אני מבינה שאני חבושה. "לכן הוא הסתכל עליי כך," אני אומרת לעצמי וכבר משתוקקת לראות איך אני נראית. פתאום אני קולטת שהייתי בתוך האש החיה ומי יודע מה היא עשתה לגופי. אני מתחילה לבכות. הדמעות המלוחות צורבות לי את העור.
אני משתדלת לנגב את הדמעות, לא רוצה שאיש יראה אותי בחולשתי. אני מעיפה מבט לחלון ורואה את האחות הרוסייה מסתכלת עליי. היא ממהרת להיכנס.
"הנה תבלעי את הכדור," היא אומרת לי.
"אני לא לוקחת ממך שום כדור," אני עונה לה מיד.
"אין סיבה שתסבלי מכאבים. הגוף שלך עדיין לא חזק מספיק," היא אומרת.
"אני לא לוקחת ממך שום כדור," אני חוזרת על דברי הפעם בתקיפות מה.
"את לא חושבת שאני רוצה להרע לך, אני מקווה," היא אומרת.
"אני בסדר," אני עונה לה.
"אז למה את בוכה?" היא שואלת בקול רך שמפתיע אותי.
"כי הלב כואב לי," אני עונה לה, "פתאום אני מתחילה לעכל מה שקרה לי. אני לא יודעת מה התוצאות של השריפה עליי. "
"אני כבר חוזרת," היא אומרת לי ויוצאת מהחדר.
היא חוזרת שוב כעבור דקות ספורות ובידה ראי. היא עדיין לא נותנת לי אותי. וכל מה שעובר לי בראש הוא שהיא רוצה לרכך לי את המכה.
"נפגעת קשה משאיפת העשן, אבל המהירות שאיליה הוציא אותך מנעה פגיעות חיצוניות בגופך," היא אומרת לי.
"אז למה יש לי תחבושת על הראש?" אני שואלת.
"כי נחבלת בראש בשעה שהתעלפת," היא אומרת לי ומושיטה לי את הראי.
"תודה," אני אומרת לה ומניחה אותו על הארונית ליד מיטתי. אני עדיין לא מוכנה להסתכל.
"תשאירי אותו כאן עד שתהיי מוכנה," היא אומרת לי בהבנה, "אם תרצי שאהיה לידך אנא קראי לי. בינתיים אגש לראות מה הכינו לך לאכול, הרופא אמר שאת יכולה לנסות להתחיל לאכול בעצמך."
כעבור כמה דקות חוזרת אחות שאיני מכירה ומביאה לי משהו בלתי מוגדר לאכול. מין מרק שאינני עומדת על פישרו. אני לוקחת כמה לגימות ממנו. "תודה, אני לא מסוגלת יותר," אני אומרת. אני מחכה שהאחות תצא מהחדר.
אני עוצמת את עיני ונותנת לדמעות לזלוג על לחיי. אני כופה על עצמי להירדם ותוך זמן קצר אני נודדת בעולם החלומות. שוב באות אליי הבובות ולוחשות לי: "הוא האחד שלך, הוא האחד שלך."
המשפט הזה חוזר כמו מנטרה ואני מרגישה שאני רוצה להשתחרר מהחלום ולחזור למציאות. רוח קרירה נושבת על פני. עיניי עדיין סגורות. ואני שומעת את האחות הרוסייה גוערת במישהי : "למה החלון פתוח? היא עלולה להתקרר."
"טוב ילנה למה את כועסת. אני כבר סוגרת את החלון. מה יש לך עם החולה הזו."
"אין לך מושג מה היא עברה," עונה לה האחות הרוסייה, שעכשיו אני כבר יודעת שקוראים לה ילנה.
"מסכנה," אני שומעת לחישה מרחוק, "מסכנה."
*
אני מחכה שהן תצאנה מהחדר ורק אז פוקחת את עיניי. אני מגששת אחרי המראה שנשארה על הארונית.
בידיים רועדות אני מקרבת אותה לכיווני. אני נושמת נשימה עמוקה, ומרימה לאט לאט את עיניי.
אמנם ראשי עטוף בתחבושת, ושיערי הארוך קוצץ, אבל פני חלקות לגמרי, יפות כפי שהיו. העיניים שלי מביטות אליי בכאב עצום ואני מבינה.
"אני שמח שאת רואה את עצמך סוף סוף," אני שומעת את קולו האהוב של איליה. מסתבר שהוא היה שם כבר זמן מה ועקב אחרי פגישתי המחודשת עם עצמי.
"אני מבקשת שתלך," אני אומרת לו.
הוא מביט בי המום. "אבל למה?"
"אתה לא צריך אותי בחייך," אני עונה לו, "אני מלאה שריטות ושדים."
"על מה את מדברת?" הוא אומר , "אני לא מבין מאיפה כל זה בא לך."
"על מה שאינך יכול לראות," אני עונה לו, "על כל מה שמתרחש לי בפנים."
"ואני?" הוא עונה לי, "את חושבת שאצלי הכל שלם? אני לא אוותר עליך."
אני נאנחת.
"את לא מבינה כנראה איזו טלטלה אני עובר בגללך. מעולם לא פגשתי אחת כמוך. יכולתי אולי לעזוב לפני שהתעוררת, אבל עכשיו כשאני רואה אותך באמת, אין סיכוי שאני זז ממך."
"זה יהיה מסע ארוך ומתיש, אתה מוכן לזה?" אני שואלת, "זה לא כמו לכבות את האש וללכת הביתה. זה להתמודד עם התוצאה של מה שהאש השאירה אחריה. עם כל השבילים החרוכים, ההרס, העשן שמעוור את העיניים והריח הנורא."
"את מבינה ילדונת שכל יום הוא צעד אחד קדימה? כל יום יהיה קל יותר מקודמו," הוא אומר ואוחז בידי, "אני יודע שהצלקות שלך מבפנים הן לא פחות איומות מהצלקות שנצרבות בעור. ראית את עצמך בראי. ראית כמה יפה את. יש אנשים שמסתכלים על עצמם בראי ובא להם למות. לפחות זה נחסך ממך. לא שאני מזלזל במה שאת עוברת."
במילים האלה נחתם היום הראשון של שארית חיי.
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות
19.11.2018
Comments