נסיך המדבר - פרק 1 C4

אני יוצאת למרפסת הגג שלי לבדוק מה מזג האוויר בחוץ. גל חום תוקף אותי. אני נכנסת חזרה מיד וכבר ברור לי מה אני צריכה ללבוש. אני נכנסת לחדר הארונות שלי ובוחרת לי שמלה שחורה קצרה בעלת צווארון עגול, לא חושפני מידי. אני בוחרת זוג עגילי נטיפי יהלומים שחורים ושרשרת זהב דקה. אני מתלבטת לגבי הנעליים ולבסוף בוחרת סנדלים דקי רצועות עם עקב גבוה. אני מתבוננת בעצמי במראה הארוכה ומרוצה ממה שאני רואה. אני מודה על כך שלא התעצלתי אתמול וביקרתי אצל מלאכית היופי שלי. רגלי חלקות, וציפורניי צבועות באדום לוהט.

אני יורדת לחניה, מתניעה את הרכב ומחברת את הנייד לדיבורית. אני יוצאת לכיוון המשרד כאשר מתקבלת הודעה. אני מבקשת מהמערכת שתקריא לי אותה. "רוז, אני צריך אותך בפגישה בבית בקשר לעסקה דיסקרטית, אבא."

כיוון שזה עניין שכיח שלקוחות מהעשירון העליון מבקשים מאבי פגישה אישית בביתו, אני לא מייחסת חשיבות לעניין. אני מכתיבה לנייד הודעה : "אגיע תוך עשרים דקות."

אני שמחה שעדיין לא נכנסתי לכביש המהיר, עושה סבוב פרסה ויוצאת לכיוון ביתו של אבי. הנסיעה בכיוון המנוגד לכניסה לעיר הרבה יותר חלקה. אני פותחת את החלון בגג, לא לפני שאני חובשת את כובע המצחייה האדום שלי, מפעילה את הרדיו בקולי קולות ומצטרפת לזמר הקאנטרי שמבכה את נערתו שעזבה אותו. אני שרה ברגש כאילו בי בגדו ואותי נטשו, ושמחה כשהשיר נגמר ומתחלף לסתם שיר אהבה נטול דרמות. בירידה מהכביש המהיר אני עוברת דרך בית הקפה, מזמינה לי קפה ודונאט מלא קרם ומצופה שוקולד. תוך כדי נסיעה אני שותה ואוכלת ומשתדלת שלא ייפול שום פרור על שמלתי השחורה.

אני ידועה בנהיגה המהירה שלי, ומגיעה תוך פחות מרבע שעה לבית. אני נכנסת לשביל העגול ולוחצת על השלט כדי שיפתח לי את הדלת האמצעית. מאז שאשתו של אבי עזבה, המקום הזה שמור לי. אני ממהרת לצאת מהרכב, ונכנסת דרך הדלת הצדדית למטבח. ריח של קפה טרי, בדיוק כפי שאני אוהבת, נישא באוויר. אני מתחרטת שעצרתי וקניתי קפה. אני לא מסוגלת לשתות כל כך הרבה קפה בבוקר.

מריה מקבלת את פני בשמחה. "אני יכולה לעזור במשהו?" אני שואלת אותה. מריה ניהלה את משק הבית עוד בימים שאימי הייתה חולה. אחרי שנפטרה ביקש אבי ממריה להישאר ומאז לא עזבה. אני לא זוכרת את חיי בלעדיה.

"את יודעת בדיוק מה אני רוצה," היא עונה לי בקול מתפנק.

"איזה?" אני שואלת אותה, מבינה בדיוק למה היא מתכוונת.

היא מוציאה קערה עם פירות יער ומניחה לפני כתשובה.

אני ניגשת למקרר מוציאה ממנו קמח וביצים ותוך זמן לא רב ריח עוגת פירות היער מטייל בכל הבית. אבי מריח את הריח ונכנס למטבח. "כמה צפויה את," הוא אומר ספק למריה ספק לי, "תשלחנה לי חתיכה כשהעוגה תהיה מוכנה עם קפה. ובנות," הוא מוסיף, "אף מילה על דיאטה."

"כן אבא," אני עונה ומחניקה חיוך. מריה בורחת החוצה שלא ישמע אותה צוחקת.

הפעמון בדלת מצלצל ואני מבקשת ממריה שתיגש לפתוח. "זה בטח הפגישה הדיסקרטית של אבא," אני אומרת לה ומתחילה לנקות את הכלים בהם השתמשתי.

אני שומעת צעדים מאחורי ואומרת: "מריה, תבדקי את העוגה."

כאשר היא לא מגיבה אני מסתובבת ורואה גבר לבוש גלביה סוקר אותי מקצות אצבעות רגלי כלפי מעלה. "לכי תתלבשי!" הוא פוקד עלי.

"סליחה?" אני אומרת לו המומה.

"את כמעט לא לבושה וזה לא מקובל עלי," הוא אומר בקול תקיף.

"אם כך אתה מוזמן לעזוב את המטבח," אני עונה לו.

"את לא מבינה. אני מסרב שהוד מלכותו יראה אותך כך," הוא אומר ועיניו רושפות לעברי.

"אז הפגישה היא עם הוד מלכותו?" אני חוזרת על דבריו.

"הוד מלכותו הנסיך אמיר," הוא מסביר לי.

כיוון שאני לא רוצה לפגוע באבי אני מבטיחה לו שהוד מלכותו לא יראה אותי. אני מתקשרת בטלפון הפנימי למשרדו הביתי של אבי. "אני חייבת ללכת, אם אתה צריך אותי נדבר בטלפון." "רוז, אני זקוק לך כאן בעסקה הזו, כנסי בבקשה למשרדי," עונה לי אבי.

"הייתי עוזרת בשמחה אבא," אני עונה, "רק שכחת לספר לי שהפגישה עם נסיך ערבי, וכבר קיבלתי נזיפה על לבושי הלא ראוי."

"את צוחקת ממני? אם אינני טועה את לובשת את השמלה השחורה שאת לובשת למשרד, זו עם הצווארון העגול. אני לא רואה בזה בעיה," הוא אומר לי.

"מצד שני אבא," אני עונה לו, "אתה לא נסיך ערבי, במחילה ממך."

אבי מניח ידו על השפופרת ופונה לנסיך. למרות זאת אני שומעת את כל השיחה. "הוד מלכותך," הוא אומר לו, "לצורך העסקה הזו אני זקוק לבת שלי רוז. היא תסגור לך את העסקה בצורה הטובה ביותר."

"מה הבעיה אם כך?" אני שומעת לראשונה את קולו העמוק, בעל המבטא הבריטי של הוד מלכותו.

"הבעיה היא ששומר הראש שלך לא מאשר את מה שהיא לובשת," עונה אבי.

"אם כך.." אני כבר לא שומעת את המשך המשפט כיוון שאבי מניח את השפופרת על מקומה. אני חוזרת לענייני, מוציאה את העוגה מהתנור ומתחילה לפרוס אותה לפרוסות. אני מוציאה את מגש הזכוכית העגול ומתחילה להניח עליו את הפרוסות. אני בוזקת מעט אבקת סוכר ומסיימת עם הרוטב החם שהכינותי.

אני מריחה את הריח המשכר של מי הבושם שלו, עוד לפני שאני מסתובבת ונתקלת בו. הוא מביט בי מופתע, ועינינו ננעלות. יש לו עיניים כחולות מדהימות. הוא רואה שאני מופתעת ואומר: "זה מאימא שלי אלוהים ירחם על נשמתה. אני מניח שגם שלך, כי הן שונות מאלה של אביך."

אני רוצה לקוד בפניו, בכל זאת נסיך, אבל הוא אוחז בזרועי ועוצר אותי. "אין צורך. כשאני לא בבית אני מעדיף שלא."

שתיקה מביכה משתררת בינינו. לבסוף הוא אומר לי: "בואי תראי לי איך את סוגרת לי את העסקה."

למורת רוחו של שומר הראש אני הולכת בעקבות הנסיך. במחווה ג'נטלמני הוא מפנה לי את הדרך שאכנס לפניו. אני ממהרת להתיישב ליד שולחן העץ הגדול של אבי ומיד פותחת את התיק המונח לפני.

שעה אחרי כבר מונחת טיוטת ההסכם על המגש במדפסת ואני ניגשת לבדוק אותה פעם אחרונה לפני שליחתה למוכר. אני מרימה רגע את עיני ורואה את הוד מלכותו נועץ בי מבטים מרוצים. "ממה הוא מרוצה כל כך?" אני חושבת ולא יודעת להחליט אם ממה שהשגתי עבורי או ממני.

אנחנו עוברים יחד על ההסכם ושולחים אותו לצד השני לחתימה. הנסיך קם, לוחץ את ידו של אבי ואומר: "נעים לעשות אתכם עסקים." הוא משתהה רגע ואומר לו: "הייתי רוצה לבקש את רשותך לקחת את מיס רוז לארוחת ערב, כדי להודות לה באופן אישי על הטיפול המסור."

אני נבוכה. זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע. "אבוא לאסוף אותך בשבע. אודה לך אם תשאירי את הכתובת בידי השומר שלי," אני שומעת אותו אומר.

**

"מה לובשים לארוחת ערב עם נסיך ערבי?" אני שואלת את ליילה חברתי ילידת ירדן.

אני שולחת לה תמונות של שלוש שמלות ערב שחורות שאני מתלבטת ביניהן. "את חושבת שאם אעטה על עצמי צעיף זה יהיה בסדר עם המחשוף הגב?"

אני שומעת קול הודעה נכנסת, ועל המסך מופיעה תמונתו של הנסיך. אני פותחת את ההודעה ורואה תמונה של שלוש שמלות. "איזה מהן את אוהבת? את כולן?"

בלי לחשוב הרבה אני שולחת לו את שלושת השמלות שלי ושואלת "איזו מהן אתה אוהב?"

"אני גבר, תמונה לא מספיקה לי. רוצה לראות אותן עליך" הוא עונה לי.

נסיך או לא נסיך, הוא חוצפן.

"תודה, אני אבחר אחת מבין שלי," אני עונה לו.

"תבחרי את זו שאת הכי אוהבת, אל תחשבי מה אני אוהב," הוא עונה לי. מהתשובה שלו אני נמסה.

"תודה," אני עונה לו.

בשעה היעודה אני שומעת נקישה על הדלת. להפתעתי, זה הוא שעומד ליד הדלת. "את נראית מאוכזבת," הוא אומר מופתע מעט. הוא מגיש לי זר פרחים לבן ומוסיף, "את נראית נפלא. בדיוק את זו הייתי בוחר."

"חשבתי שתשלח את השומר שלך, הופתעתי זה הכל," אני עונה לו נבוכה.

"את רוצה לצאת לדייט איתו?" הוא שואל אותי בפנים שלא מסגירות דבר.

"דייט?" אני מרימה גבה מופתעת. הוא לא עונה לי ושותק. "הוד מל.."

הוא לא נותן לי לסיים. "אמיר, זה השם שלי, וכך אני מבקש שתקראי לי. אני כאן בתור גבר שמאד מעוניין בך, עוד לא הבנת את זה?"

"אבל אני אמריקאית, זה לא מפריע לך? הלבוש שלי, התרבות שלי, הכל," אני שואלת.

"אולי קצת, אבל העיניים שלך מדברות בשפה שאני הכי מבין, ואני חושב שאת מבינה שגם שלי." הוא שם לב שאני מסתכלת עליו בעיון. "את אוהבת מה שאת רואה?" הוא שואל אותי באופן ישיר, "אני מבין שציפית לראות אותי לבוש בתלבושת מסורתית. לידיעתך חייתי את רוב חיי בלונדון, ולא במדבר."

"בסך הכל אני מופתעת," אני עונה לו, "יש לך טעם משובח," אני אומרת, "בבגדים," אני מוסיפה.

"לא רק," הוא צוחק, "בחרתי בך."

אני מרגישה שלחיי בוערות. אני לא יודעת מה יש בגבר הזר הזה שהוא מצליח להפוך אותי לפגיעה. מעולם לא נתתי לגבר לגעת בי כך. אבל בעצם אני יודעת. זה העיניים המדהימות שלו.

הוא מושיט את זרועו כדי שאאחוז בה, אבל אני שקועה בהרהורים ולא שמה לב. רק בזווית ענין אני קולטת זאת. אבל אז הוא כבר מיישר את ידו, משלב את אצבעותיו בשלי, ואומר לי: "נלך?"

ב.א. מאמינה באהבה

10/2017