סוף או התחלה D1 28.10.2017

יום שישי. מריחים את סוף השבוע מכל פינה.

דווקא בשישי הזה היא מורחת את הזמן. יודעת שהיום אין לה תרוץ למה אינה יכולה להיפגש אתו. כל התירוצים כבר נגמרו לה. הרי למחרת לא עובדים ואין פרויקטים שצריך להשלים. "אולי אומר לו שהיה כזה עומס שלקחתי עבודה הביתה?" עוברת בה המחשבה והיא מזדעזעת. "ממתי אני צריכה תירוצים למה לא לראות את החבר שלי?"

לעומת זאת הגבר הזה שיושב מולה בחדר הישיבות כל השבוע האחרון, שכל יום מדגמן טעם טוב בלבוש למרות שאינו לובש חליפה, הגבר הזה תופס יותר ויותר מקום במחשבותיה. הוא מצדו במחוות אגביות, טווה את חוטיו סביבה והיא יודעת זאת.

החל ממבטו אחרי אצבע הטבעת הריקה, דרך מחמאה זו או אחרת על לבושה, ולא פחות על רעיונותיה המבריקים.

היא לא הייתה בישיבה הראשונה, בה הוצגו כולם, כך שאינה יודעת את הגדרת תפקידו, והמעט שהיא יודעת הוא שקוראים לו "מייקל". היא לא מבינה למה תמיד שמו נאמר בחיוך, ולכן נמנעת מלקרוא לו בשמו.

"איך את ממתיקה את הקפה שלך," הוא שואל, והיא מביטה בו בפליאה. "אני הולך להכין לעצמי קפה, חשבתי שאולי גם לך בא לשתות."

"אממ," היא פולטת, "אחד סוכר, בבקשה."

"כבר יגיע," הוא עונה לה ולאחר זמן לא רב מונח לפניה ללא מילים ספל קפה מהביל, ועל התחתית שתי עוגיות. אחת וניל ואחת שוקולד. הוא מניח, וחוזר למושבו ומנהל שיחה ערה עם גיל שיושב לידו. הוא לא מעיף אליה מבט נוסף.

היא מסתכלת עליו, אחרי שנזכרה שלא הודתה לו, אבל הוא לא מסתכל לכיוון שלה בכלל.

היא יודעת שמה שהיה בינה לבין אלעד מת מזמן. כמה עצוב זה שהיא צריכה להמציא תירוצים כדי לא להיפגש אתו הערב. היא חוככת בדעתה מה לעשות. יש דברים שהיא צריכה להחליט לבד ולא להתייעץ בהם עם "הבנות" שלה. היא יודעת שכולן תאמרנה לה שהיא לא שפויה, וגבר כמו אלעד הוא גבר להתחתן אתו, לא לעזוב אותו. איך היא תסביר להן שהאהבה מזמן מתה, וזו רק שגרה, וכל זה עוד לפני ששם טבעת על אצבעה.

אהבתם את הסיפור? להמשך לחץ על הקישור:

http://www.amour.co.il/amour-media-story-254189