לא מושלמת D1 11.13.2017

אני יושבת בבית החולים בשעת לילה מאוחרת. כל האורות כבויים, רק ליד תחנת האחיות דולק אור קטן.

שעות רבות ישבתי לידה, והיא לא נתנה לי לזוז ממנה. כמו ילדה קטנה לא הפסיקה לבקש ממני דברים. לרגע אחד לא עלה במחשבתה שאני אחרי שעות רבות של טיסה, לאחר עיכוב של שבע שעות בשדה, שזה אומר שיצאתי מביתי לפני יממה. אני רעבה ומותשת. חולמת על מקלחת חמה, ובגדים נקיים. קצת כעסתי על כך שאמרה לי שהיא צריכה לשחרר המטפלת שלה לנוח, מתעלמת לחלוטין ממני.

סוף סוף היא נרדמה, ואני הולכת לחפש משהו להשקיט את צימאוני ורעבוני.

אני עוברת ליד תחנת האחיות ורואה שהן מדברות ביניהן בשקט. אחת מהן סורגת סוודר קטן בוורוד. השנייה משחקת בטלפון במשחק כלשהו, ועיניה מתרוצצות ללא הפסק על גבי המסך, השלישית קוראת ספר. רק הצעירה מבניהן, שלפי התג שעל מדיה היא סטודנטית, מתרוצצת ללא הפסק בין החדרים.

"אני יוצאת לקנות קפה מהמכונות למטה, להביא לכן משהו?" אני שואלת, והן מסתכלות עלי כאילו נפלתי מהשמיים.

לבסוף הן פולטות "תודה, יש לנו הכל במטבח," וכשאני כבר כמעט עוזבת, זו ששחקה בטלפון אומרת לי, "אולי תפתיעי אותנו עם איזה חטיף שוקולד?"

אני יוצאת מהמחלקה ומזמינה את המעלית. כאילו להכעיס, מעלית אחת מקולקלת, ובשנייה צריך להוביל חולה לניתוח. אני פונה למדרגות ויורדת אותן בריצה עד לקומת הכניסה. אני מכניסה מטבע למכונת הקפה, והיא מוציאה לי כוס ובה מים חמים בלבד. "היא מקולקלת," אומר לי אח שעובר מאחורי, "תנסי בכניסה לבית החולים," הוא אומר ומצביע לכיוון סוף המסדרון הארוך.

אהבתם את הסיפור? להמשך לחץ על הקישור:

http://www.amour.co.il/amour-media-story-254284