חיבוקים D1 15.4.2018

רובין

אני מגישה למזכירה את קורות החיים שלי לבקשתה. היא מעיינת בהם ברפרוף ומורה לי בקול סמכותי מאד: "שבי על כיסא העור הימני ליד החלון ותמתיני."

אני מסתכלת על שורת הכיסאות הריקים ולא מבינה למה יש משמעות באיזה כיסא אשב, אבל זה ממש לא משנה לי. להיפך, אני שמחה לשבת ליד החלון ולשקוע בהרהורים על כל מה שקרה והביא אותי להגיש מועמדות לעבודה כאן.

הנוף ממש משעמם. בנינים מכוערים ואפורים שמתנשאים לגובה רב. חניה מסומנת ששייכת כנראה לבניין בו אני נמצאת. גם המשרדים עצמם מאד לא מרשימים. השטיחים אפורים ולא מודרניים, והקירות כמעט ללא תמונות. כל כך תואמים את המזכירה שקיבלה את פני.

אני פותחת את את הנייד ומסתכלת על היומן שלי לראות מתי הפגישה הבאה שלי. יש לי שעתיים וחצי להגיע לקצה השני של העיר. בהתחשב בעובדה שהתנועה בעיר הזו סואנת כל היום, שלא כמו מהעיר שאני באה ממנה באזור בוסטון, אני חייבת להכנס לראיון תוך חצי שעה או שאאחר.

אהבתם את הסיפור? להמשך לחץ על הקישור:

http://www.amour.co.il/amour-media-story-255289