החלטה גורלית (חלק א') B1 6.8.2018
- בר אבידן
- 7 באוג׳ 2018
- זמן קריאה 15 דקות
עודכן: 25 בנוב׳ 2018
טילי ומגי מתחילות את מלאכת האריזה. רק עוד בחינה אחת יש לכל אחת מהן, והן מקבלות את הרישיון.
"אז מה טילי, מה החלטת?" שואלת מגי.
"אני לא יודעת. אל כל מי שפניתי קיבלתי תשובה חיובית. מדוע אני לא שמחה? הרי כל חיי זה מה שרציתי. ללמוד, להתפתח ולצאת מגבולות הכפר," עונה טילי, "המקום בו גדלתי תמיד גרם לי לרצות לברוח ממנו ועכשיו שהכל פתוח בפני אני לא יודעת מה אני רוצה."
"את חייבת להחליט. נגמרו המשחקים את חייבת להתחיל לפרנס את עצמך. הרי אמרת שאין לך עזרה מהוריך," עונה לה מגי.
טילי שותקת. היא לא רוצה לספר למגי על המלגות הרבות שקיבלה שהשאירו לה סכום נאה ביותר בחשבון החיסכון בבנק שלה. העניין הוא פשוט מאד. היא מתקשה להודות בפני עצמה שכל השנים האלה שברחה ממחוזות ילדותה, השנים שהשקיעה בלימודים, לא הצליחו לעקור מליבה את המקום היחיד שלא רצתה להיות בו.
מה לא ניסתה? היא שינתה את עצמה מהקצה אל הקצה ועדיין המקום היחיד שהיא חולמת עליו בלילות הוא בית ילדותה "האם זה כישלון ידוע מראש?" היא חושבת לעצמה.
היא נזכרת בלילה ההוא שעמדה לעזוב את הבית בו גדלה כל חייה. בית מלא בטרגדיה של שני אנשים שהלכו לאיבוד.
השמועות שאמה נטשה את אביה בשל גבר אחר עשו להן כנפיים וג'ון לא יכול היה להן. פעמים רבות מאז שאלה אותו מדוע לא סיפר את האמת. הוא רק היה מושך בכתפיו ואומר לה: "אני לא יכול לנשום בלעדיה." לימים נודע לה מה היה המקור לשמועות, אבל זה היה מאוחר מידי כיוון שכולם כבר האמינו להן.
"את מבינה קטנטונת, כשאתה ראש העיר אתה כל יכול. איש לא היה מאמין לי," אמר לה ג'ון אביה.
וכך נשאר הסיפור הזה בעינו. היא היתה קטנה וחלשה מידי להלחם בראש העיר שחמד את אמה. מעולם לא הצליח ראש העיר להבין מדוע בחרה אליזבת בג'ון שלא היה עשיר כמוהו. הוא חשב שכספו מסוגל לקנות הכל. האמת שהוא באמת הצליח, פרט לאשה הזו שמיום ששמה עינה על ג'ון היתה שייכת לו.
רק המחשבה על כך מעלה את חמתה של טילי. "האם אני באמת רוצה לחזור לשם?" היא שואלת את עצמה. היא שמחה שיש לה עוד שבוע להחליט. לאט לאט מתגבשת ההחלטה בליבה. בכל מקרה גם אם תחליט לחזור היא לא תטוס אלא תסע ברכבת, אולי אפילו תרכוש לה רכב.
טילי מקשיבה לעצתה של מגי ומתיישבת לבחון את ההצעות שעומדות בפניה. עכשיו כשהיא מעיינת בהן בריכוז היא משתהה לנוכח גודל האפשרויות העומדות בפניה. הרי יש לה עוד בחינה אחת אחרונה בטרם תוכל לצרף לשמה את התואר עורכת הדין וכבר יש לה הצעות מחברות מובילות בעיר הגדולה.
למרות זאת, חוסר השקט בתוכה לא נרגע והיא נמשכת לאתר של כפר הולדתה. לפי מיטב זיכרונה יש בכפר שלושה משרדים שעוסקים בעריכת דין, כל אחד בתחום שונה. גריספין עוסקים בנושאי הנדל"ן, קליידמן בעניני משפחה, ומק'מסטר בכל השאר. מק'מסטר הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של ראש העיר ולכן אין זה פלא שרוב העבודה זורמת אליהם.
עד היום היה ברור לטילי שהיא רוצה לעסוק בעניינים הקשורים לחוזים מסחריים. עכשיו היא בוהה בשלושת המשרדים המפורסמים במדור של אנשי המקצוע ותוהה לו הייתה שבה לכפר באיזה מהם היתה בוחרת לעבוד.
טילי מדפדפת ומחפשת את המודעות בקשר להצעות עבודה. לא מספיק שהיא מתלבטת אם בכלל לחזור לכפר, עכשיו צצות מול עיניה הצעות עבודה משלושת המשרדים. לרגע היא משתעשעת במחשבה לשלוח לכל אחד מהן את קורות חייה, אבל לבסוף היא מתחרטת ויוצאת מהאתר.
"זה לא עומד לקרות," היא ממלמלת ומתיישבת לכתוב תשובה למשרד עורכי הדין היוקרתי "פרידמן, סילבר ומק'מסטר." רק אז היא קולטת את שם השותף השלישי. אין לה מושג אם יש קשר דם ביניהם, אבל זו סיבה מספיקה בשבילה כדי לכתוב ולהודות להם על ההצעה ולדחות אותה.
"את השתגעת לגמרי," אומרת לה מגי, "את יודעת כמה חולמים על משרה כזו? הלוואי ולי היו מציעים אותה."
"את לא תביני את זה," עונה לה טילי.
"תנסי אותי," עונה לה מגי.
למזלה של טילי הטלפון מצלצל. טילי מביטה בצג ויוצאת למרפסת לענות לשיחה.
מגי ממהרת להציץ במחשב של טילי. שאר ההצעות עדיין פתוחות עליו. היא לוחצת על כל אחת, ומעתיקה את כתובת המייל מהן. "אם היא כזו בררנית, לבטח לא תכעס עליי אם אגיש גם מועמדות," היא חושבת לעצמה. היא יודעת שטילי הרבה יותר מוכשרת ממנה, אבל עובדה שגם היא עומדת כעת בפני מבחן הסיום. אמנם אין לה בטחון כמו לטילי שתעבור אותו באמת בהצלחה, אבל היא חייבת להאמין שכן.
היא לא שמה לב שטילי רואה את מה שהיא עושה אבל שותקת. אין זו הפעם הראשונה שמגי מתגנבת להציץ במחשב שלה. הדבר הזה מאד מצער את טילי כיוון שהיא לא בטוחה איך תסתדר מגי בעולם הזה ללא עזרתה. פעמים רבות חשבה לעצמה שמגי בחרה ללמוד משפטים מהסיבות הלא נכונות. זה לא שאיננה מוכשרת, זה רק שהראש שלה לא חריף מספיק לעולם הזה של עורכי הדין. היא מאד נאיבית ומאפשרת לעבוד עליה בקלות.
"היי יש לי רעיון מגי," היא אומרת בשעה שהיא נכנסת חזרה, "מה דעתך לפנות לאלה שאני פניתי אליהם, הרי לא אוכל לענות לכולם בחיוב. תסתכלי במחשב שלי הכל פתוח," אומר טילי.
"לא יודעת, נראה," אומרת מגי.
"אני הולכת לספריה ללמוד, את באה?" שואלת טילי.
"נראה לי שאשאר כאן ללמוד," עונה לה מגי.
קשה לטילי עם ההתנהגות של מגי. היא מתחילה להרגיש חוסר שקט לידה. קשה לה עם העובדה שמגי לא גלויה איתה. היא יודעת בדיוק באיזו משרה חפצה מגי וברגע של חולשה בא לה להענות לה בחיוב , אבל היא מיד מתעשתת. זו לא היא. אין ספק שמגי היתה נוהגת אחרת ולא מתחשבת בטילי בכלל.
*
"זהו נראה לי שלקחתי את הכל," אומרת טילי, "אני אתגעגע אליך. תהיי בקשר במייל," היא אומרת למגי.
"בטח, כשיהיה לי זמן אכתוב לך," עונה מגי וטילי מבינה כבר שלא תשמע ממנה בקרוב. היא לא מתפלאת שכן מגי התחמקה ממנה כששאלה לגבי תכניותיה לעתיד.
היא יורדת עם המזוודה האחרונה במורד המדרגות. היא יודעת שלכאן לא תחזור יותר, אבל אין בה טיפת עצב. כל כולה עסוק עכשיו בתכנית החזרה הביתה. היא מניחה את המזוודה במושב האחורי. בתוכה ארזה את הבגדים לנסיעה שתארך כמה ימים. היא זקוקה לימים האלה שיפרידו בין החיים בעיר הגדולה לחיים בכפר.
למרות שעדיין לא קיבלה תשובה ממשרד עורכי הדין של "גריספין ושות'," סרבה טילי לכל ההצעות שהוצעו לה.
"אגיע ביום חמישי," היא אומרת לאביה, "אני יוצאת כעת לדרכי. אל תדאג לי, אני זקוקה לנסיעה הזו."
"אני פה קטנטונת," עונה לה אביה, "מחכה לך בכיליון עיניים." ג'ון אינו יודע מה גורם לבתו לחזור הביתה, אך הוא מסתפק בעובדה שזה ממלא אותו אושר ואינו שואל שאלות. ביחוד אינו שואל כי הוא מפחד שזה ביקור קצר.
כאשר מצלצל הטלפון בביתו קם ג'ון בעצלתיים מכסא הנדנדה במרפסת וניגש לענות לו.
"שלום ג'ון, אני יכול לדבר עם מתילדה? ריצ'ארד גריפין מדבר."
"היא עדיין לא הגיעה," עונה לו ג'ון.
"יש לך דרך ליצור איתה קשר?" שואל ריצ'ארד.
"היא בטח תתקשר מאוחר יותר," הוא עונה לו. הוא אינו אומר שסביר להניח שהיום לא תתקשר יותר.
"אנא מסור לה שתדבר איתי. אני רוצה לדעת מתי היא יכולה להתחיל לעבוד," הוא עונה לו.
"אמסור לה. בכל מקרה טילי תהיה כאן ביום חמישי," הוא אומר לו, עדיין המום מהעובדה שטילי הגישה בקשה לעבודה בכפר, שזה אומר שהיא נשארת!
עכשיו הוא מלא מרץ ומתחיל לחשוב איך להתארגן לקראת בואה. אמנם אין הוא בטוח שתרצה לחזור לגור בבית אבל עדיין הוא מחליט להיות מוכן לקראתה. הוא מתקשר למייבל ושואל אותה אם היא יכולה לבוא לעזור לו לנקות ולסדר את הבית.
"מה קרה? החלטת למכור אותו סוף סוף?" שואלת מייבל שמצויה בכל הרכילות בכפר.
"למכור? מה פתאום," הוא עונה, "הגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים."
כאשר מייבל מגיעה היא מתפלאת לראות שהבית, בניגוד למה שחשבה, מוחזק היטב. כאשר היא מגיעה לחדר של טילי היא רואה שהדלת סגורה. היא מושיטה את ידה להכנס אליו אבל ג'ון עוצר אותה. "אין צורך."
מייבל בקושי עוצרת בעד עצמה. כמה היא צמאה לרכילות, אבל היא מבינה שהיום היא לא תצא מכאן עם שום מידע עסיסי שתוכל לשתף בו את חברותיה לכפר.
מיד כשיוצאת מייבל ממהר ג'ון לחדרה של טילי. הקירות כבר התייבשו משכבת הצבע הטרי שנמרחה עליהם. הוא לוקח את המברשת ומתחיל למרוח שכבה נוספת. הוא שמח עם הבחירה שלו בצבע הצהבהב הזה. הוא מעניק לחדר הרבה אור. הוא נוסע לחנות הכלבו וניגש לבחור וילונות בהירים שיתאימו לחדרה של טילי. הוא מוצא וילונות עם דוגמה של פרחי בר למטה וחושב שטילי תאהב אותם, אבל פתאום מרגיש שאינו בטוח.
החנות מתמלאת בקונים והוא מרגיש לא בנוח. הוא ממהר לקחת אותם לשלם ולנסוע חזרה לביתו.
כיוון שהשתמש בצבע שמתייבש מהר השכבה השנייה כבר יבשה. הוא ניגש להרכיב את המיטה של טילי, ולסדר את החדר עבורה. עכשיו שהוא יודע שזהו לא ביקור קצר יש סיכוי שהיא תשהה איתו בבית זמן מה. ג'ון עסוק ולא שם לב לזמן שעובר לכן כאשר מצלצל הטלפון הוא מקפיץ אותו.
"היי אבא אתה עסוק?" שהוא שומע את קולה של טילי.
"בשבילך אף פעם לא קטנטונת," הוא עונה לה נרגש לשמוע את קולה.
"החלטתי לנהוג את הדרך הביתה. אני זקוקה לכמה ימים של חופש אחרי סיום הלימודים. אני יודעת שלא שיתפתי אותך הרבה במה שקורה איתי. אני עצמי לא ידעתי מה אני רוצה. דבר אחד אני יודעת היום . אני רוצה להיות קרובה אליך ולכן ויתרתי על המשרות הנחשקות בעיר הגדולה ועניתי למודעה של גריספין. זה תחום שאני פחות נמשכת אליו אבל ברור לך שאין מצב אני אעבוד אצל מק'מסטר."
"טילי, את צריכה לשים את הרגשות בצד ולעשות מה שטוב בשבילך," אומר לה ג'ון למרות שבסתר ליבו הוא מודה לה, "בכל מקרה ריצ'ארד גריפין התקשר וביקש לדעת מתי את יכולה להתחיל לעבוד."
"אני לא מאמינה! אבא אתה לא מבין איזה תנאים הוא מציע לי." אומרת טילי בהתרגשות, "רציתי לשאול אם אני יכולה לגור איתך עד שאמצא לי מקום מגורים קבוע."
"איזו שאלה קטנטונת. אני לא יכול לחכות שתבואי כבר," הוא עונה לה.
"נתראה בקרוב," אומרת טילי. היא כבר כל כך משתוקקת לחזור הביתה. היא מגבירה את קצב נסיעתה. כבר אין לה צורך להרגע בדרך. היא עוצרת מידי פעם בחניוני הדרך לאורך הכביש המהיר ותופסת תנומה קצרה.
ביום רביעי בבוקר היא חולפת על פני השלט המברך "ברוך בואכם לכפר." היא נוסעת לאורך הכביש הראשי ומתרגשת למראה החנויות הכה מוכרות לה. הנה חנות הפרחים שבה עבדה אמה, והנה בית הקפה שאותה נהגה לפקוד עם חברותיה לכיתה. סוכנות הדואר עבר מתיחת פנים, והיא נראית מודרנית יותר. אין ספק שתבקר בה הרבה מתוקף תפקידה. היא פונה מערבה בדרכה הביתה וחולפת על פני בנין העיריה. היא מעיפה לעברו מבט כועס וממשיכה במעלה הגבעה.
בכוונה תחילה היא נמנעת לעבור ליד משרדו של ריצ'ארד גריפין. היא מכירה את עצמה היא תבוא לומר לו "שלום" ו"תודה על ההזדמנות שנתת לי" והדיבורים יתארכו ומי יודע אם לא תשב לקרוא איזה מסמך או שניים.
בגבעה ממול היא רואה את ביתו של מנהל בית הספר מר וילסון ואשתו המורה מרי. היא מבטיחה לעצמה לעבור לומר להם שלום באחד הימים.
והנה עוד פניה אחת והיא בבית. ג'ון שיושב על המרפסת ממהר לעברה. היא פותחת את דלת הטנדר, קופצת ממנו ורצה להאסף לחיבוק. "אבא, כל כך התגעגעתי," היא אומרת ועיניה מתמלאות דמעות. היא יודעת שעשתה את ההחלטה הנכונה.
*
"איזו ארוחה טעימה," אומרת טילי וקמה להוריד את הכלים מהשולחן. "אני לא מאמינה שעוד לא הייתי בחדר שלי. אנחנו מדברים כבר שעות ושכחתי לגמרי שעדיין לא הוצאתי את הדברים מהטנדר."
"הפתעת אותי שקנית טנדר. חשבתי שתגיעי עם אוטו ספורט בלי גג לפחות," הוא אומר וצוחק.
"אבא! ככה אתה מכיר אותי?" היא עונה לו בכעס מעושה, "ברגע שהחלטתי שאני חוזרת היה לי ברור שאקנה טנדר, למרות שלעולם לא תראה אותי נוסעת במכונית ספורט גם כך."
טילי ניגשת להדיח את הכלים, מנקה את השולחן והולכת לראות מה יש במזווה. "נראה לי שאקפוץ לצרכנייה לקנות מצרכים. יש משהו שאת רוצה שאביא?"
"אולי שישית בירה," עונה ג'ון , "אל תדאגי אני לא שותה הרבה. בואי אתן לך כסף."
"אבא, אני כבר לא נערה. יש לי כסף משלי," עונה לו טילי, "אם יש משהו שלמדתי ממך, הוא איך להתנהל עם כספים."
טילי נוסעת לצרכנייה ומחנה את הטנדר בחוץ. היא רואה את הפנים הסקרניות שמציצות אליה לראות מי זו.
"עכשיו אני מבינה," אומרת מייבל למירנדה בעלת הצרכנייה, "ג'ון ביקש שאעזור לו לנקות את הבית אתמול. למרות שבינינו לא ברור לי למה כי הבית שלו מסודר ונקי."
הן שתיים עסוקות בפטפטת ואינן שמות לב לטילי שחומקת לתוך החנות ומתחילה לערוך קניות. היא עוברת במחלקת הירקות, בוחרת ירקות ופירות. משם היא הולכת למקרר ובוחרת גבינות ונקניקים. ריח הלחם הטרי מגרה את אפה והיא מתקשה להחליט מה היא רוצה ולכן לוקחת כמה סוגי לחמים. היא מביטה ברשימה שלה. מה שנשאר כעת זה לקחת ביצים וקמח לאפיה. היא מוסיפה גם אותם לעגלת הקניות.
בדרך לקופה היא עוברת דרך המדפים המלאים בדגני בוקר ועוצרת לבחור לה כמה מהמבחר הלא קטן שבחנות. דווקא אלה שהיא אוהבת נמצאים במדף העליון. היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ומורידה לה קופסה. בשעה שהיא יורדת להניח אותה בעגלה היא נתקלת בגבר שעובר לידה.
"תסתכלי לאיפה שאת הולכת!" הוא גוער בה.
"סליחה? אולי אתה צריך להסתכל לאן אתה הולך?" היא עונה לו.
"טילי, איך את מתנהגת. את יודעת מי זה?" אומרת לה מירנדה.
"אני לא מבינה מה זה קשור מירנדה. אני זו שעמדה שם," היא עונה לה.
"טילי," אומרת מירנדה.
"אני מתנצלת," היא אומרת לגבר הזה בלי ממש להסתכל עליו. "רק בשבילך אמרתי את זה מירנדה. פחדתי שעוד תקבלי לי התקף לב," היא אומרת ולוחשת לה, "וגם כי אני לא אוהבת לריב."
היא משלמת וממהרת לצאת מהחנות. היא מניחה את הקניות בארגז מאחור ונכנסת לרכב. היא רואה את מירנדה מסתכלת עליה וגם את הגבר הזר נועץ בה מבט.
טילי מגיעה הביתה, מסדרת את הקניות במקום, ומתחילה לרוקן את הטנדר מחפציה. היא לוקחת מזוודה בכל יד וניגשת לחדרה. "אבא! אני לא מאמינה מה עשית לחדר שלי. זה כל כך יפה," היא אומרת.
"את באמת באמת אוהבת את מה שעשיתי?" שואל אביה.
"הוא ממש מושלם," היא אומרת וניגשת לחלון. הווילונות ממש לטעמי, והצבע על הקיר, ובכלל הכל נראה, איך אומר, בוגר יותר. אני כל כך מודה לך. כל הדרך התלבטתי מה לעשות כדי להתאים אותו למי שאני היום, והנה אתה בלי לדעת שזה רצוני הפכת אותו למקום חם ונעים בשבילי. אוי אבא, אני כל כך מצטערת שהתרחקתי כך, שלא שיתפתי אותך בכל הסערות שעברו עליי. הייתי צריכה להתמודד איתן כדי להתבגר. אתה הבית שלי, המקום הכי בטוח שלי בחיים ולכן הבנתי שזה המקום שלי, כאן לידך."
"כל כך פחדתי שאיבדתי אותך קטנטונת, אבל ידעתי שזה דרכו של עולם," אומר ג'ון. על פני ניכר שאין מאושר ממנו.
"גם שכבר יהיה לי בית משלי, וילדים משלי, תמיד תהיה מאד חשוב בחיי," אומרת לו טילי.
"אם תמשיכי כך בסוף עוד אבכה," אומר ג'ון, "וכידוע לך הגברים של הכפר לא בוכים."
"אם כך תשאיר אותי לבד ותן לי לפרוק את המזוודות, זה הרגע לתרגל את החזרה הביתה."
כאשר כל הדברים מאורגנים במקומם, ואפילו המזוודות דחופות עמוק בארון, מרימה טילי טלפון לריצ'ארד גריפין.
"אני כאן," היא אומרת לו, "מתי תרצה שנפגש?"
"מצידי מחר בבוקר," עונה לה.
"אם כך נתראה מחר," עונה לו טילי.
"האם אני יכול לשלוח לך את חוזה העסקתך," שואל ריצ'ארד.
"אשמח לעבור עליו, למרות שאני בטוחה שהוא יהיה לשביעות רצוני," עונה לו טילי.
"אני חייב להיות גלוי איך טילי. עברתי על קורות החיים שלך. נדל"ן הוא לא תחום שהתמחית בו. אין לי ספק שלא תהיה לך כל בעיה להשתלב בו, אבל נראה לי שאת נוטה יותר לתחומים אחרים. האם את יודעת שבמשרד של מק'מסטר יש משרה פנויה? הם עוסקים בתחומים שמעניינים אותך," אומר ריצ'ארד.
"אני יודעת, וגם על המשרה אצל קליידמן. הרי כולכם פרסמתם באותו לוח. בחרתי לפנות רק אליך ואני שלמה עם החלטתי. אני מכירה אותך ויודעת שאתה אדם טוב והגון וזה שווה בעיני יותר מעוד כמה אלפים בשנה."
"מודה שקצת חששתי מכך שתדעי על המשרות האחרות אבל אני שמח שדיברנו על כך. אז נתראה מחר בעשר, כי בתשע אני בבית משפט," אומר ריצ'ארד.
כעבור זמן לא רב מתקבל החוזה במייל וטילי מדפיסה אותו. היא עוברת על כל הסעיפים ומופתעת לראות שהשכר שרשום שם הוא גבוה ממה שהוצע לה. "אבא," היא אומרת, "בוא תקרא את החוזה שלי."
"טילי אני לא מאמין הוא כמה הציע לך," אומר ג'ון, "זה שכר מאד גבוה."
"אני יודעת, הרי הסכמתי לעבוד בשכר נמוך יותר. זה רק אומר שהוא רוצה אותי לטווח ארוך וזה מאד משמח אותי. זה אומר שאני בהחלט יכולה לומר שחזרתי הביתה," אומרת טילי, "ולכבוד זה בהחלט שווה לשתות בקבוק בירה."
"כמה שהילדה שלי גדלה, היא שותה כבר בירה," אומר ג'ון בחיוך.
"אתה מכיר את החוק שמעל גיל עשרים ואחד מותר לשתות," אומר טילי, "אבל אם ניסית לברר אם אני שותה הרבה, התשובה היא ממש לא, " עונה טילי.
"תמיד ידעתי שאת ילדה חכמה," עונה ג'ון והולך להביא להם בירות. הם יושבים על המרפסת וטילי מספרות לו על חייה בעיר הגדולה. "אז מחר אני מתחילה לעבוד ואני רוצה לשמוע שגם אתה חוזר לעצמך," אומרת טילי, "הגיע הזמן שהחיים בבית סטיבנסון יחזרו למסלולם."
"עכשיו שאת כאן, אני מבטיח לך," אומר ג'ון ומניף את בקבוק הבירה הריקה באוויר.
*
טילי קמה מוקדם ולפני הכל היא נגשת למטבח ומתחילה לאפות. היא חותכת תפוחים, מרדדת בצק, ומכינה פאי תפוחים בקינמון. " איזה ריח נפלא," אומר ג'ון שריח האפייה מגיע לאפו. "עכשיו אני כבר מאמין שהילדה שלי בבית. כל השנים האלה קניתי בצרכנייה עוגות תפוחים. זה מזכיר לי אותך. ולמרות שהן עוגות מאפה בית אף אחת לא מתקרבת לעוגות שלך."
"עכשיו אני פה ויהיו לך כמה עוגות שתבקש," אומרת טילי, "הכנתי לך גם קפה. אני חייבת ללכת להתקלח ולהתלבש."
טילי מסיימת להתארגן. היא בוחרת ללבוש חליפה שחורה , עם חולצה לבנה, ונעלי עקב שחורות. היא מכניסה את המחשב לתיקה ויוצאת לארוז את אחת העוגה.
"תראו אותך," קורא ג'ון בהתפעלות, "אם למישהו היה ספק שאת עורכת דין, עכשיו כבר לא יהיה לו." הוא שם לב שהיא אורזת אחת העוגות ומניח שהיא לוקחת אותה למשרד. "כמה מתאים לה," הוא חושב לעצמו.
טילי נפרדת מג'ון ויוצאת לעבר המשרד. יש מקום אחד שהיא רוצה לעבור בו. היא פונה במעלה הגבעה לביתם של מר וילסון ואשתו מרי. היא מרגישה צורך לשתף אותם בעובדה שסיימה את לימודיה בהצטיינות ושהיא חזרה לכפר. היא מחנה את הטנדר וניגשת לצלצל בפעמון. היא מצלצלת פעם נוספת אבל אין תשובה. היא מניחה את העוגה על מפתן הדלת ורושמת פתק:" חזרתי. מקווה לראותכם. באהבה טילי סטיבנסון."
כאשר היא מתכופפת להניח את הפתק נפתחת הדלת. "זו את, מה את עושה פה? באת להתנצל והבאת לי עוגה כמנחת פיוס?" אומר הגבר ההוא שבו נתקלה בצרכנייה. טילי מושיטה לו את הפתק. "תגידי כמה שנים לא היית פה?" הוא שואל אותה בו בזמן שהוא בוחן את לבושה.
"שש שנים," היא עונה לו.
"אני מבין. אז את לא יודעת," הוא אומר לה.
"אני מניחה שלא. למרות שאיני יודעת למה שאתה מתכון שאיני יודעת, " עונה לו טילי.
"מר וילסון נפטר לפני ארבע שנים," הוא אומר.
"ומרי?" היא שואלת..
"שנה לפניו," הוא עונה לה.
"אוי, זה נורא," אומרת טילי ומתאפקת לא לפרוץ בבכי לידו, "אני מצטערת שהפרעתי לך." היא מתכופפת ומגישה לו את העוגה. "קח אותה כמנחת שלום. אני לא אוהבת לריב עם אנשים."
היא משאירה אותו לעמוד עם העוגה ביד, נכנסת לטנדר, ויוצאת משם במהירות, משאירה אחריה ענן של אבק.
"שלום אני מטילדה סטיבנסון," היא אומרת למרלי המזכירה, "אנא קראי לי טילי, כך כולם קוראים לי בכפר."
"אני מרלי. ריצ'ארד כבר חזר מבית משפט והוא מחכה לך," עונה מרלי.
"טילי," אומר ריצ'ארד וקם ללחוץ את ידה, "את נראית נהדר."
טילי מוציאה מתיקה את עותקי החוזה החתומים. ריצ'ארד לוקח את הטפסים מוסיף את חתימתו ומחתים בחותמת החברה. "ברוך בואך למשרדינו. בואי אראה לך את המשרד שלך ואכיר לך את שאר העובדים. הוא פותח בפניה את הדלת ונושא בידיו ערימה של תיקים. הם עוברים בין החדרים וכולם מאירים פנים לטילי. הם מגיע לחדרה. טילי מחייכת למראה החלונות הגדולים הצופים על השדות. "ידעתי שתדעי להעריך את הנוף," אומר ריצ'ארד, "שאר העובדים הם לא מהכפר וקשה להם להתלהב למראה שדות החיטה והתירס הזהובים."
"לא ידעתי כמה הם חסרו לי עד שחזרתי לכאן," אומרת טילי, "ועכשיו לעבודה. מה יש לנו בתיקים האלה."
"בחרתי בשבילך את התיקים שיש בהם סכסוכים על הקרקעות. אני מניח שהעברת נכסים פחות יעניינו אותך," אומר ריצ'ארד.
"אני מודה שאתה צודק," אומרת טילי והם מתיישבים לדבר על כל אחד מהתיקים. ריצ'ארד נהנה לראות את חריפות השכל של טילי. הוא יודע שהוא בר מזל שהיא פנתה אליו ויש לו הרגשה טובה לגבי התיקים האלה.
התיק האחרון הוא של אמט בטלר נגד רוי אליסון. "מר אליסון הוא הלקוח שלנו. הוא חבר טוב שלי שעבר לגור כאן ולקוח טוב של החברה. אני אקבע לך פגישה אתו למחר בבוקר ואת הגישור נקבע לאחר הצהריים. מתאים לך?" שואל ריצ'ארד.
"אתה הבוס. מה שנראה לך מתאים, מתאים גם לי." טילי שוקעת מיד בעבודה. מידי פעם עובר ריצ'ארד ליד משרדה ומתרשם מחריצותה. היא יושבת וכותבת כתבי הגנה ושולחת כל אחד מהם לריצ'ארד. כשהוא פותח את המייל וקורא אותם הוא יודע שיעשה הכל כדי לשמור את טילי במשרדו. אין לו ספק שהיא עולה על כולם במשרד.
היום עומד להסתיים כאשר למשרד נכנס אמט. "מי מטפל פה בתיק שלי?" הוא שואל בקול רם.
"עורכת הדין סטיבנסון," עונה לו מרלי.
"ברור לך שאת עומדת להפסיד," הוא אומר לה, "חוץ מזה את לא יכולה להתנהל מולי בגלל העבר שלנו."
"ספר לי על העבר שלנו מר בטלר. האם היינו פעם זוג?" שואלת אותו טילי.
"את יודעת יפה מאד," עונה אמט.
"יודעת מה? ניהלנו פעם יחסים כלשהם? למעט העובדה שלמדנו באותו בית ספר ואתה חשבת שארצה להיות חברה שלך. אתה באמת חושב שאני אתנקם בך על מה שאמרת לי לפני שש שנים? בכל מקרה אתה יכול להיות רגוע. לא אני אעמוד מולך. הרישיון שלי יגיע רק עוד כמה ימים. מי שמייצג את הלקוח שלנו הוא עורך הדין גריספין. וכיוון שאיני יכולה לדון אתך בתיק עצמו אתה מתבקש לצאת מכאן."
יום העבודה הראשון הגיע לסיומו. "אני הולכת," אומרת טילי לריצ'ארד.
"שמעתי על השיחה שלך עם אמט בטלר. אני גאה בך. נהגת בו במקצועיות רבה," מחמיא לה ריצ'ארד.
"תודה לך," עונה לו טילי.
טילי נוסעת ישר הביתה. היא מלאת אדרנלין מיום העבודה הראשון. כאשר היא מגיעה לשביל הגישה הביתה היא מבחינה שדלתות האורווה שעמדה נטושה כבר שנים, פתוחות לרווחה. היא קופצת מהטנדר וממהרת לראות מה קורה. היא המומה לראות את האורווה נקיה, מלאה בחציר ושני סוסים מציצים מבעד לתא.
"זו מי שאני חושבת?" היא שואלת בהתרגשות.
ג'ון מחייך אליה. "הבטחתי לך שאקח את עצמי בידיים. סידור האורווה הזו היא חלק מהעניין, את לא חושבת?"
"אני יכולה לקחת את מייפל לסיבוב?" היא שואלת.
"אני חושב שכדאי לך קודם לצאת מהחליפה המחויטת שלך ומנעלי העקב, מה דעתך?"
"בטח," אומרת טילי ורצה להחליף בגדים. היא מחליפה לשמלה קייצית עטורת פרחים וחוזרת בריצה לאורווה. "בואי יפתי," היא אומרת לסוסה, "אנחנו הולכות לטיול."
טילי עולה על גב הסוסה ומייפל יוצאת מיד בדהרה לכיוון שדות החיטה. אין לטילי צורך לכוון אותה או להורות לה לאן לדהור. רק כאשר הן באמצע השדה מאיטה מייפל את הקצב.
"אל תזוזי," היא שומעת צעקה של גבר ואחריה קול יריה. מייפל קופאת ואיתה גם טילי.
"שכחת שיש פה זאבים?" שואל הגבר ההוא מהצרכנייה.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת אותו, "אלה השדות של אבא שלי."
"אני יודע," הוא עונה לה, "אבל הזאבים הם של אף אחד. רדפתי אחריהם מהשדה שלי ורציתי להבריחם מחוץ לכפר. לא היה לי מושג שמישהו רוכב פה בשעות האלה. אף פעם לא ראיתי בחווה שלכם סוסים."
"אז פשוט הרגת אותם?" שואלת טילי.
"אם הייתי צריך להרוג אותם בשביל להציל אותך הייתי עושה זאת, אבל עכשיו רק יריתי באוויר כדי להבריח אותם," הוא עונה לה.
"ולמה שתרצה להציל אותי, אתה הרי שונא אותי," היא עונה לו.
"איך אני יכול לשנוא מישהי שאופה עוגה כזו טעימה?" הוא עונה לה, "המתקת לי את הבוקר."
"מאיפה לך שאפיתי אותה?" היא שואלת בהתרסה, "אתה יודע, יש לך נטייה לקבוע דברים בלי לבדוק."
"בתור גבר שחי לבד, האפשרות היחידה לאכול עוגה היא לקנות בצרכנייה. ושם אין עוגות כאלה טעימות. אז יש רק אפשרות אחת, שאת אפית אותה," הוא עונה לה.
"אני נאלצת להסכים איתך," אומרת טילי.
"אני שמח שהגענו להסכמה טילי," הוא אומר לה. לרגע היא מתפלאת כיצד הוא יודע את שמה אבל אז היא נזכרת בפתק שכתבה הבוקר ועיניה מתמלאות דמעות.
"אני חושבת שאלך כעת. אני רוצה להניח פרחים על קברם של מר וילסון ומרי," היא אומרת לו.
"אם כך אלווה ברשותך," הוא אומר לה.
"אז עכשיו אתה האביר השומר שלי?" היא שואלת.
"אני מרגיש חובה לשמור עליך שכן את זו שנלחמת בשבילי," הוא עונה לה, "שמעתי שאת אשה מבריקה."
"אני לא מבינה," אומרת טילי.
"אני רוי אליסון," הוא עונה לה.
"מה דעתך להצטרף אלינו לארוחת ערב? אוכל לעדכן אותך בקשר לתיק שלך," שואלת טילי.
"אשמח להצטרף, אבל לא אוותר על הפגישה אתך בבוקר לכן לא נדבר על עבודה הערב," עונה לה רוי.
הם רוכבים יחד חזרה ומכניסים את הסוסים לאורווה.
"מה גרם לך לבוא לכפר שלנו?" שואלת טילי.
רוי מספר לה על חייו בעיר הגדולה. "יום אחד מצאתי את עצמי עומד מול החלון המשקיף על העיר הגדולה, חשבון הבנק שלי תפח ברמות מטורפות, אבל לא הייתי שמח בכלל," אומר רוי.
"גם פה לא נראית לי שמח כל כך," אומרת טילי.
"את טועה וגם לא. אני הרבה יותר רגוע. אבל עד היום לא הרגשתי מאושר. הבוקר כשבאת והנחת את העוגה על מפתן דלתי ידעתי שמצאתי את מה שאני מחפש כל הזמן. לשמחתי גיליתי שהדרך אליך קרובה משחשבתי שכן את מייצגת אותי," אומר רוי.
"האמת היא שעדיין לא קיבלתי את הרישיון ולכן ריצ'ארד ינהל את הגישור. אבל כתב ההגנה הוא לגמרי שלי. יש לי הרגשה שהגישור לא יתקיים וכתב התביעה ימחק עוד לפני חצות היום," עונה לו טילי.
ריח הבשר הניצלה על האש מוביל אותם לחצר האחורית.
"הי טילי, ברוך הבא רוי," אומר ג'ון.
"אתם מכירים?" שואלת טילי.
"ברור," עונה ג'ון, "זו לא הארוחה הראשונה שלנו יחד."
טילי נגשת למטבח להכין תוספת לבשר.
"נו?" פונה ג'ון לרוי.
"צדקת לגמרי. היא מדהימה," אומר לו רוי.
"אמרתי לך שתתאהב בה כשתכיר אותה," אומר לו ג'ון בחיוך.
"בינינו נראה לי שהתאהבתי בה עוד לפני," עונה רוי.
"מה אמרתי לך רוי?" קוראת טילי כאשר היא יוצאת ובידה האחת קערה גדולה של סלט ובשנייה הטלפון הנייד. "אמט משך את כתב התביעה."
"זה אומר שיש לנו את הבוקר פנוי," אומר רוי, "אולי נדבר עם ריצ'ארד שיתן לך לאחר מחר. הייתי שמח לבלות איתך בבוקר. הייתי רוצה שתכירי את החווה שלי. יום אחד זה יהיה הבית שלך, אחרי שתסכימי להיות אשתי."
"רוי אתה מכיר אותי זמן מאד קצר, איך אתה יכול לדעת?" עונה טילי.
"את טועה. אבא שלך מכיר לי אותך כבר מיום שאני פה. זה היה רק ענין של זמן שאת תבואי וניפגש."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות
6.8.2018
Comments