אלף שנים (החלטה גורלית חלק ב') B1 24.8.2018

סיפורו של רוי

"ראית את הדוחות השבועיים?" קורא לעברי בעליצות שותפי אנדרה שמתפרץ לחדרי. אני כל כך לא אוהב את הכניסות האלה שלו. אני כל כך לא אוהב את הברק בעיניים שלו כשהוא מסתכל על הדוחות האלה, כאילו ראה את מטבעות הכסף נוצצות לנגד עיניו ממש. לפעמים אני חושב שלא אתפלא אם במקום עיניים יהיו לו בסוף סימני דולרים, בדיוק כמו בסרט מצויר.

"אתה נכס לחברה," הוא אומר. בזה הוא צודק. אם היינו צריכים להסתמך עליו היינו עדיין מדשדשים בתחתית. הדקות היחידות שהוא כולו מלא אנרגיה הם הרגעים האלה שבו מוגש לנו הדוח ביום העבודה האחרון לשבוע.

ההבנה הזו לא תשנה את מי שאני. אני מודה שאני וורקהוליק. אני תוהה האם אני "נשוי לעבודה" שלי בגלל שעות העבודה הארוכות של ונסה או שמא זו הסיבה שבחרתי לנהל עם אחת כזו מערכת יחסים.

את ונסה ראיתי לראשונה רוקדת במועדון לצלילי מוסיקה לטינית סוחפת. הייתי עם חבריי בערב הבנים המסורתי שלנו ועד מהרה הבנות הצטרפו לשולחננו. "גברים בחליפות אף פעם לא נשארים לבד," אמר לי פעם ריאן. כאשר ישבנו ופטפטנו הופתעתי לשמוע שהיא רופאה שמתמחה בחדר ניתוח. דבר הוביל לדבר והפכנו זוג.

*

אני מעיף מבט זריז בדו"ח ומציין לעצמי בסיפוק שעשיתי עבודה טובה השבוע. אני שולח הודעה לונסה: "איפה בא לך לאכול מותק?"

התשובה מגיעה אחרי עשרים דקות. "עסוקה. נראה. אולי מחר בערב, אולי בראשון בבוקר."

אני לא יודע מה גורם לי לעשות את זה כך, אבל הפעם אני מרגיש שזה כבר יותר מידי בשבילי. בתיבת ההודעות שלי יש הזמנות לכל מיני אירועים בסוף שבוע ואני לא יכול לענות בגלל שאני תלוי בתשובה חד משמעית ממנה שלעולם לא מגיעה.

"אולי אף פעם." אני כותב לה ושולח בלב שלם.

אני מרים טלפון לאמא שלי. "היי אמאל'ה, לאסוף אתכם לשדה?"

"אנחנו לא נוסעים. אבא התקרר והחלטנו להשאר בבית. אולי תבואו לארוחת ערב? אני אארגן משהו. רק אבא ואני כאן."

"אשמח לבוא. זה רק אני," אני עונה לה.

"ונסה שוב בתורנות?" אומרת אמא.

"אין לי מושג. ונסה ואני כבר לא," אני מקמץ במילים.

"אשמח לראות אותך," היא אומרת.

אני מחליט לסיים מוקדם. מעדיף לצאת את העיר לפני שיתחיל עומס התנועה. אני מכבה את המחשב, מסדר את השולחן ורגע לפני שאני יוצא משהו מושך אותי להסתכל מבעד לחלון. אני משקיף על התנועה שלמטה ומרגיש פתאום זרות גדולה. "מי אני?" אני שואל את עצמי.

אני נושם נשימה עמוקה ופולט החוצה את כל מה שהצטבר בי תקופה ארוכה. אני ממהר לצאת ויורד לחניון. אני נכנס לרכב ויוצא ממנו במהירות. אני אוהב את הנסיעה בטסלה שלי. אבל מרגיש פתאום כמה זה מיותר. כאילו שרכב אחר לא יעשה את אותה פעולה. אני חוצה את הגשר הגדול ועולה על הכביש המהיר ללונג איילנד. שם אני כבר סוחט את הגז כמעט עד הסוף ונוסע כמו מטורף, כאילו משהו בוער בי להגיע לבית הוריי. אני מפעיל את המוסיקה ושר במלוא גרוני.

רק כאשר אני יורד במחלף לכיוון הבית אני מוריד את המהירות ונוסע יותר רגוע. אני עובר במרכז המסחרי עוצר בחנות היינות "יקבי העמק". "היי ילד, מה שלומך?" קורא לעברי ג'ורג' בעל החנות, "מזמן לא באת לבקר. אתה חייב לטעום את היין שהגיע הבוקר." ג'ורג' צודק היין באמת משובח ואני קונה כמה בקבוקים ממנו.

אני עובר בחנות הפרחים ובוחר זר פרחים לבנים לאמא, בדיוק כמו שהיא אוהבת. נשאר לי רק להביא לאבא סיגרים. זה הפינוק שלו. סיגר קובני אחד אחרי ארוחת ערב שישי. אמנם הוא מקורר אבל אם אני כבר פה, אז אני קונה לו . שיהיה.

"היי רוי," קורא אחרי בעל מעדניית הבשרים, "תאמר לאמך שהבאתי את הנקניקים שהיא אוהבת."

"מדוע שלא תפרוס לי קצת ואביא לה?" אני מציע לו והוא אורז לי חבילה קטנה עבורה.

עוד כמה דקות נסיעה ואני גולש לתוך שביל הגישה לבית. אמא ששומעת את הרכב שלי מגיע, יוצאת לקראתי. אני מביט בה בהערצה באמא היפה שלי. מה שהכי בולט לי היום הוא פניה השלוות. לא פלא שאני מרגיש כל כך ניחוח כל פעם שאני חוזר הביתה.

"אתה תמיד מפנק אותנו כשאתה מגיע," אומרת אמא ולוקחת ממני את זר הפרחים והיין.

הבית כבר מוצף בריחות הבישולים מהמטבח. אני שואף אותם לתוכי ומבין כמה התגעגעתי לחיים האלה. אני מרגיש שמשהו מאד לא נכון בצורה שאני מנהל את חיי.

"כפי שהבנת נפרדתי מונסה. למעשה שלחתי לה טקסט קצר אחרי שאמרה לי שאיננה יודעת מתי יצא לנו להיפגש. פתאום הבנתי שזו סתם מערכת יחסים ללא תכלית. אני כבר לא מרגיש אליה כלום כיוון שכמעט איננה שם."

"אל תכעס, אבל אף פעם לא הבנתי מה ראית בה. נכון שהיא בחורה יפה וחכמה, אבל לא ראיתי בה אחת שתבנה אתך בית. "

"תבנה אתך בית..." המילים האלה מהדהדות באוזניי. כאילו יש בהן לפרום כל מה שאבד לי בדרך לפסגת ההצלחה.

אני ניגש לומר שלום לאבא ולתת לו את הסיגרים. "היי אבאל'ה, איך אתה מרגיש?"

"האמת שאני מרגיש הרבה יותר טוב. אמא שלך מטפלת בי כראוי," הוא אומר לי בחיוך, "מה שאני לא יכול לומר עליך ילד. משהו עובר עליך. שמעתי מאמא שנפרדת מונסה."

"זה ממש לא זה אבאל'ה. אני מרגיש פתאום שהחיים שלי הם סתם מרוץ עקר. עשיתי מיליונים, אבל האם אני באמת מאושר? האם כאשר אני חוזר לדירה שלי אני מרגיש שחזרתי הביתה? אני מרגיש שהלכתי לאיבוד."

"בוא נצא קצת לחצר," אומר לי אבא. אנחנו הולכים לטייל בין שבילי הגן הקסומים של בית הורי. אבא ניגש ומדליק את האורות סביב הבריכה ומתיישב על אחד הכיסאות. רוח נעימה נושבת ואני שואף את האוויר מלוא ריאותיי.

אבא מורה לי בידו על הכיסא לידו. "החברים במועדון תמיד שואלים עליך. "הבן המוצלח של הנרי." כך הם מכנים אותך. ואני חושב לעצמי בעצב מתי יאמרו עליך "הבן המאושר של הנרי." אני שמח לשמוע שאתה מתעורר. שלא תבין לא נכון, אני מעריך את ההצלחה שלך מאד, אני אפילו מעריץ אותך. לא היה לי מעולם ספק שאתה תצליח בגדול. אבל אתה חסר מנוחה וחבל."

אנחנו יושבים ומדברים לנו עד שאמא קוראת לנו לאכול. "אני לא יודעת על מה דיברתם, אבל בחיי ששניכם נראים הרבה יותר טוב. אולי רוי היה התרופה שהיית זקוק לה הנרי?" אומרת אמא וקורצת לו. אני מבין שבעצם התכוונה אליי.

אנחנו מבלים את הערב בנעימים ואני מתיישב עם אבא לצפות קצת בטלוויזיה. כאילו בהזמנה מופיע על המרקע עורך הדין ריצ'ארד גריפין. ריק ואני חלקנו חדר באוניברסיטה. הזיכרונות מהשנים ההם שחלקנו יחד צפים ועולים בי כעת ומעוררים בי געגועים. אני לא שם לב שאבא מדבר אליי. "רוי אתה מקשיב לי?" שואל אבא.

"סליחה אבא, שקעתי בזיכרונות מימי הקמפוס העליזים," אני עונה לו.

"בדיוק על זה דיברתי אתך. מתי ראית את ריק לאחרונה? " שואל אבא, "הרי הייתם חברים טובים."

"ריק הזמין אותי לא פעם לבקר אותו בכפר, אבל תמיד היה משהו שלא הסתדר לי," אני אומר ומפנים את מה שאמרתי.

אני לא יודע מה קורה ביום הזה שאני פועל בו מתוך הלב ולא עוצר רגע לחשוב. אני מרים טלפון לריק. עוד לפני שאני אומר מילה מתחיל ריק לדבר. "אם הייתי יודע שאני צריך להופיע בטלוויזיה כדי שתתקשר הייתי עושה זאת מזמן. עכשיו בלי תירוצים מחר אתה יושב איתי לארוחת צהריים כאן בכפר."

אני מחייך למשמע דבריו. לו ידע כמה הם נאמרו בזמן הנכון. "סגרנו," אני עונה לו, "שלח לי מסרון לאן להגיע."

"אתה רציני רוי?" עונה לי ריק, "אתה לא עובד עליי?"

"ממש לא," אני עונה לו, "נתראה מחר. להביא לך משהו מהעיר הגדולה?"

"תביא את עצמך ולא יהיה מאושר ממני," עונה לי ריק.

"לא יהיה מאושר ממני," מהדהדות המילים של ריק באוזניי הרבה אחרי שהשיחה מסתיימת. מתי גם אני אדבר כך?

*

אני נשאר ללון בבית הורי. מתחיל את הבוקר בשחייה, למרות שעדיין קריר בחוץ. המים הקרים עושים לי רק טוב. אני מודה על כך שתמיד יש לי בגדים להחלפה בבית הוריי. אני נכנס להתקלח, חופף את שיערי הקצר ושוהה יותר מהרגיל תחת המים. נותן להם ללטף את גופי, ושוטף ממני את מי שהייתי. אולי בכך אחשוף את עצמי בפניי. אני יוצא מהמקלחת ומרגיש קל יותר. אני מוציא מהארון מכנס שחור, חולצת טריקו שחורה ונועל נעלי ספורט. אני משקיע בכל פריט שיהיה הכי מרוחק מתדמית איש העסקים המצליח שאני. אם יש מישהו שאני יכול להיות מי שאני באמת בפניו זה ריק.

אני נפרד מהוריי ויוצא לדרך. אני שם מוסיקת קאנטרי שקטה. רק באמצע הדרך אני נזכר שלא אכלתי כלום. אני עובר דרך אחד מתחנות המזון המהיר שבצידי הדרך המהירה, מזמין קפה וכריך ארוחת בוקר וממשיך בדרכי. אני מרגיש שדחוף לי כבר להגיע.

השלט: "ברוך בואכם לכפר" מקבל את פניי. זוהי הפעם הראשונה שאני מגיע למקום הולדתו של ריק ולמרות זאת אני מרגיש שאני מגיע הביתה. אני מתקשה להסביר את ההתרגשות שאוחזת בי. אני מחייך למראה החנויות הקטנות לאורך הכביש הראשי. אני פותח את החלונות ונותן לרוח לחדור לתוך הרכב. אני נושם עמוק את ריח השדות ומרגיש את החמצן מטייל לי במחזור הדם. כמה זה שונה מהעיר. ממש אפשר לנשום.

אני כל כך נהנה שמודה על מכשיר הניווט שמצפצף לי. כמעט פספסתי את הפניה שמאלה. אני מחפש את "הבית הרביעי מהפינה, זה שצבוע בירוק." ומוצא אותו בקלות. ריק ממהר לקראתי, מסמן לי היכן לחנות.

"שיחקת אותה. איזה רכב!" קורא בהתפעלות ריק.

"לא לזמן רב. אני רוצה להחליף אותו למשהו יותר...נורמלי," אני עונה לו.

"יותר נורמלי מזה?" שואל ריק.

"אתה לא מבין ריק. הלכתי לאיבוד עם ההצלחה המטאורית שלי. אני רוצה לחזור להיות הבחור ההוא שהיכרת," אני עונה לו.

"ומה רע בהצלחה?" מתרעם ריק, "הרי בשביל זה למדנו."

"אתה מאושר ריק?" אני שולף את השאלה האולטימטיבית.

"כן, בהחלט," הוא עונה לי ללא היסוס, "אני מתעסק במקצוע שחלמתי עליו, יש לי את לורה שאני משוגע עליה, ויש לי מרחבים אינסופיים לחיות בהם."

אני מביט בו מהורהר. המילים שלו חודרות עמוק להבנה שלי. "מה שווה ההצלחה שלך אם אין לך עם מי לחלוק אותה?"

"לכמה זמן באת?" הוא שואל אותי. אני מסתכל עליו ומבין שבכלל לא חשבתי על כך.

"לא הבאתי איתי כלום. אפילו מברשת שיניים," אני אומר וצוחק, "האמת שלא חשבתי על כך בכלל."

"אם כך תן לי לחשוב בשבילך," אומר לי ריק. קיבלתי עכשיו הודעה שהיורשים של מנהל בית הספר שלנו רוצים למכור את החווה. יש להם סכסוך כספי רציני והם לחוצים למכור. אני רוצה לעבור שם לראות באיזה מצב הנכס. אולי יעלה לי רעיון למי למכור אותו." פתאום הוא מחייך מין חיוך מסתורי כזה.

"מה?" אני שואל אותו. אני הרי מכיר אותו כל כך טוב. השנים שלא נפגשנו לא גרעו מכך, "אל תגיד לי שאתה חושב עליי."

"אני לא אומר כלום," הוא אומר וחיוך של חתול שמתכנן תחבולות על פניו.

למרבה הפלא העניין דווקא קוסם לי. "שנלך?" אני אומר לו, כאילו זה אני שהצעתי לו ללכת לבקר בבית ההוא. אני מגיש לו את המפתחות של הטסלה, וריק כמו ילד קטן ממהר להתיישב במושב הנהג ומתחיל ללחוץ על כל כפתור שהוא מגלה. הכי מלהיבות אותו הדלתות שנפתחות כלפי מעלה. "רוצה להתחלף עם הטנדר שלי?" הוא שואל ועיניו נוצצות עדיין מהתרגשות על כך שנתתי לו לנהוג. הוא לוחץ על הגז והמנוע מגיב בעוצמה. אני מודה שגם אני אוהב את הרגע הזה.

"יש מצב," אני עונה לו.

"למה אתה מתכוון?" הוא שואל.

"שאשאיר לך את הרכב תמורת הטנדר שלך. נראה לי יותר פרקטי כאן," אני עונה לו.

"נראה לך? עוד יבואו לבקש ממני תרומות אם אסע ברכב כזה," הוא עונה.

"אם כך אנחנו מבינים אחד את השני. בפעם הבאה כבר אגיע לכאן עם טנדר," אני עונה לו.

אני לא יודע מה יש בחווה הזו שהיא כובשת את ליבי מהרגע הראשון. האם אלה עציצי החרס גדולים הפזורים לאורך שביל הכניסה ובתוכם פרחים בשלל צבעים, או הבית הלבן המשתרע על פני שתי קומות. כאשר אנחנו מגיעים אני יוצא מהרכב והולך לסיור סביב הבית. מהחצר האחורית נשקפים השדות האין סופיים ואני מרגיש משהו שלא הרגשתי מעולם. בעצם כן. אני מרגיש את הרגשת האושר כל פעם שאני בא לבית הוריי.

ריק מתבונן בי מרחוק. הפעם פניו רציניות. אין בהן שום מבט מלגלג. הוא ממתין בסבלנות עד שאני מרגיש שבע מהמראות והולך בעקבותיו לתוך הבית. "סוף סוף הגעתי הביתה," אני אומר לו, "תכין את הניירת ואחתום עליה."

"אני מאד אשמח שתעבור לגור קרוב אליי," אומר לי ריק, "אבל מה עם העסק שלך בעיר? הרי זה טירוף לנסוע לעיר כל יום הלוך וחזור."

"העסק," אני עונה לו, "מסכים אתך שגם עם זה אצטרך להתמודד. אני רוצה למכור את חלקי. נראה אם השותף שלי ירצה לקנות אותי. להערכתי יש לו את האפשרות הכספית אם התנהל נכון עם הכסף. מה שאינני יודע אם כך נהג."

"אתה ממש רציני רוי," אומר לי ריק בפליאה.

"נקב בסכום. אני סומך עליך שתהיה הוגן איתי. אני אארגן לך את כל הסכום במזומן תוך כמה ימים," אני אומר לו.

"אני כל כך מתרגשת בשביל שניכם," אומרת לי לורה בשעה שהיא מוזגת לי קערה נוספת של מרק דלעת, "מזמן לא ראיתי את ריק כל כך נרגש."

"גם אני מתרגש. אפילו מאד," אני עונה לה, "אין לך מושג כמה מושלם הוא העיתוי עבורי. לפני קצת יותר מיממה עמדתי במשרד המפואר שלי והגעתי להבנה שאני חייב לשנות את חיי. הייתי חנוק. והנה אני פה וכבר אני נושם טוב יותר."

*

כפי שחשדתי אנדרה לא ממהר לקנות את חלקי בשותפות. הוא לא יודה בפניי שהעסק היה מונח על כתפיי כל השנים, והוא נהנה מפירותיו ומהחיים הטובים שבאו בעקבותיהם. הוא מנהל חיים נהנתנים וקשה לו להשלים שעכשיו יצטרך לעבוד באמת. אני מתעקש על כך שאין בכוונתי להגיע למשרד כל יום ולכן הגענו לפשרה שאני אעבוד מכאן. "ברור לך שאני מתכוון גם להוריד את הקצב," אני אומר לו בשעה שמבטי נודד למרחקים בהביטי על השדות עמוסי החיטה.

"אני רוצה להכיר לך מישהו," אומר לי ריק, "קוראים לו ג'ון סטיבנסון. הוא אדם מקסים וישמח לעזור לך. הוא אדם שאתה יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות. יש לו אורווה עם סוסים, כך שתוכל להשאיל ממנו סוס וגם לבקש עזרה בקשר לשדות שלך."

אני מחליט לגשת אליו ולהציג את עצמי אחרי שאערוך קניות הצרכנייה המקומית. כשאני מגיע לחנות ומחנה את הרכב שלי, אני רואה עיניים סקרניות מציצות עליי ומתלחשות. כמה אני שמח שהחלפתי את הטסלה בטנדר. אני יוצא מהרכב ומיד כולם מעמידים שהם עסוקים.

"ברוך בואך לכפרנו," אומרת לי בעלת החנות, "אני מירנדה. אנא פנה אליי אם אתה צריך עזרה."

"תודה מירנדה," אני עונה לה והיא מסמיקה קלות, "אני רוי ורכשתי את החווה של מר וילסון."

"אז אתה ממש משלנו," היא אומרת מתמוגגת משמחה.

"כן," אני עונה לה, "אני כאן להישאר."

אני לוקח עגלת קניות ומתחיל לעבור בין השורות. "אם יותר לי לשאול מתי תגיע אשתך?" מעזה מירנדה לשאול.

"אני עדיין מצפה להכיר אותה," אני עונה לה בחיוך.

"שמעת מייבל," לוחשת מירנדה לאשה שעומדת לידה וסוקרת אותי ללא בושה.

"נשים..." אומר לי גבר שאת גילו אני מעריך כגילו של אבי, "אל תתרגש מהן. גבר צעיר בכפר הוא מצרך נדיר מאז ומתמיד."

"אני רוי אליסון," אני מציג את עצמי בפניו.

"נעים להכירך רוי, אני ג'ון סטיבנסון," הוא אומר לי, "מכיוון שאין לך אשה שתבשל עבורך מה דעתך להצטרף אלי אחרי הצהריים לברביקיו?"

"אשמח מאד," אני עונה לו.

"הבית שלי הוא זה אחרי הפניה. תזהה אותו על פי העצים הגדולים בחזית והאורווה," אומר לי ג'ון, "אם כך נתראה בין ארבע לחמש."

אני מתלבט אם לשאול אותו האם להביא משהו. עדיין אינני בקיא בהלכות הכפר. כאילו הוא קורא את מחשבותיי ומוסיף: " הבירות עליך. ששיה תספיק. אני לא שתיין כזה גדול."

אני חוזר הביתה מסדר את הקניות במזווה והולך למזוג לי חלב לקערית מלאה בדגני בוקר. אני מהרהר בפגישה עם ג'ון. הוא באמת נראה איש נחמד. אני לא זוכר את עצמי מנהל שיחה כזו קלילה עם מישהו מחבריהם של הוריי. יש משהו כל כך שונה באווירה כאן בכפר. אני נזכר ששכחתי לשאול את ג'ון על משפחתו. מקווה שאין לו כמה בנות שהוא מחפש להן חתן. לרגע עולה בי המחשבה להתקשר ולהמציא לו תרוץ מדוע אינני יכול לבוא. כך וודאי הייתי נוהג שם בעיר. אני מחליט בכל זאת להגיע.

אחר הצהריים אני מוציא את שישית הבירות מהמקרר והולך ברגל לביתו של ג'ון. אני רואה את העשן המיתמר מאחורי הבית והולך בעקבותיו. "היי רוי, הגעת." אומר לי ג'ון, "הבשר כבר מתבשל. אם אתה רוצה לעזור אתה יכול להוציא מהמקרר את הקערה עם הסלט."

אני עושה כדבריו ונכנס לביתו. רק אחר כך אני מבין שבעצם הוא רוצה לבחון אותי. אני מעיף מבט מהיר לתוך הבית. הוא נקי ומסודר. הוא מקרין הרגשת ביתיות. "נו ככה זה שיש אשה," אני נאנח. אני מוציא את הסלט ושם לב שיש שתי צלחות וסכום על השולחן. אני מוציא אותם גם.

"אני מניח שהצלחות האלה בשבילנו," אני אומר.

"כן," עונה ג'ון, "זה רק אתה ואני."

אני מניח את הכל על השולחן. כנראה שניכר על פני מה שאני חושב. "תשאל מה שאתה רוצה," אומר לי ג'ון בקול שקט בעוד עיניו נעוצות בבשר.

"למה אתה מתכוון?" אני שואל אותו.

"עבר לך משהו בראש," אומר ג'ון, "לזה אני מתכוון."

"אתה.. גר לבד?" אני שואל לבסוף.

"חשבתי על כך שהייתי צריך לומר לך שזה רק אני. פחדתי שעוד תחשוב שאני מנסה לשדך אותך לששת בנותיי הרווקות. עוד אספר על את קורותיי, אבל עכשיו בוא נשב לאכול."

למרות שאני משתוקק להבין למה התכוון אני מדבר אתו על החווה שקניתי ועל כך שאני מבקש את עזרתו בלמוד ההתנהלות בחווה. "אתה מבין הקניה הזו באה לי בדיוק בזמן שהלכתי קצת לאיבוד. יש לי עוד הרבה מה ללמוד על חקלאות. איפה אתה מציע שאתחיל?"

"עצם העובדה שאתה מודה שאינך יודע זהו כבר צעד גדול מאד. אל האדמה צריך להתייחס באהבה וחרדת קודש. אם תעניק לה אהבה, תקצור את הפירות. או במקרה שלנו את היבולים. כיוון שיש לנו משק דומה אני אשמח ללכת אתך צעד אחר צעד, אם כי יש באפשרותך להשכיר את האדמה למישהו אחר."

"אם זה לא מקשה עליך אשמח אם תדריך אותי," אני אומר, "וגם אם תיתן לי לרכב על אחד מהסוסים שלך."

"אתה מתעניין בסוסים? רכבת פעם?" שואל אותי ג'ון.

"כן. לשתי השאלות," אני עונה לו.

אני רואה את העצב ניבט בעיניו.

"את האורווה הזו הקמתי עבור אשתי אליזבת. היא אהבה כל כך סוסים. היא היתה רוכבת בשדות כל יום. היא הפסיקה רק כשהייתה בהריון מתקדם עם טילי. מיד כשהתאוששה מהלידה היתה שמה עליה מנשא ובתוכו היתה שוכבת טילי, והיתה יוצאת לדהור. הדהירה הזו השקיטה את הנפש שלה." ג'ון מדבר איתי ועיניו משוטטות אי שם במרחבי השדות, כאילו הוא מחכה לה שתחזור. "ההיריון השני הסתבך ועברנו להתגורר אצל הוריה באחד הכפרים הסמוכים. היא לא שרדה אותו ונפטרה בעת שילדה את בננו המת," אומר ג'ון ופניו מתקשחים.

שתיקה משתררת בינינו. מרגיש לי כאילו העולם עומד מלכת.

"מעולם לא סיפרתי על כך לאיש. אולי טילי צודקת וראוי היה שסיפורה ישמע," אומר לי ג'ון, "אבל כעת אני תשוש מידי. ברשותך אפרוש. נפגש מחר בבוקר ונצא לשדות. אחר הצהריים נפגש שוב לארוחת ערב ואולי אספר לך את שאר הסיפור."

ג'ון הולך בצעדים כבדים לעבר הבית. אני עוקב אחריו במבטי. אני אוסף את הכלים מהשולחן, נכנס למטבח, רוחץ אותם ומניח אותם על מתקן הייבוש. "אתה בסדר?" אני שואל אותו כשאני מסיים.

"ברור," הוא אומר לי בחיוך עצוב., "גברים של הכפר אינם בוכים ולכן לפעמים קשה להם קצת לנשום."

אני חוזר הביתה ומרגיש לראשונה בדידות. הבית מאד גדול. ברור שגדלה פה משפחה לא קטנה ואני מרגיש שהוא גדול למידותיי. אני נזכר שהוא דיבר על ילדה קטנה. אני מנסה להיזכר איך קוראים לה ואיני מצליח. מעניין מה קרה לה.

"אתה מבין," אומר לי ג'ון מיד כשאנחנו נפגשים ויוצאים לשדות, "ראש העיר מק'מסטר היה מאוהב באליזבת. הוא הפיץ שמועה שהיא ברחה עם גבר אחר. כשניסיתי לספר את האמת אמר שאני משקר, שאני ממציא סיפורים כיוון שאני מתבייש בכך שבגדה בי."

"אני מאמין לך," אני אומר לו מיד.

"אני יודע," הוא אומר לי, "ולכן סיפרתי לך. בדקתי אותך היטב אמש לפני שהעזתי להתחיל לדבר עליה."

"אני יכול לשאול משהו?" אני שואל אחרי שהוא מסביר לי את שיטת הזריעה בשדות.

"אני סומך עלייך," הוא עונה לי, "שאל."

"מה עם הילדה?"

"יש לי עין חדה לאנשים ואני אומר לך שאתה תתאהב בה, בילדה שלי. היא עומדת לסיים בסוף השנה את לימודי המשפטים. מעבר לעובדה שהיא יפיפיה, דומה לאמה כשתי טיפות מים, עם תלתליה הזהובים כשל צבע החיטה בשיאה, היא נשמה מאד מיוחדת."

*

שנה עברה מאז....

אני מרגיש שאני שוב חי את החיים במלואם. בכפר למדו לקבל את העבודה שאני רווק וכבר לא מנסים לשדך לי כל מיני נשים שלא מצאו לעצמן בן זוג. מה שאני לא מספר להם הוא שאני מחכה כבר להכיר את האחת והיחידה.

הקשר בין ג'ון וביני הדוק. פעמים רבות אנחנו מתחילים את הבוקר בשדה יחד. דבר אני לא מצליח לגרום לו לעשות איתי יחד. לצאת איתי לרכב. הוא מתקשה להתקרב לסוסים שלו שנמצאים כעת אצל מר הנדל. אמנם הוא מטפל בהם וכאשר מתעוררת בעיה הוא מגיע, אבל אינו יכול להביא את עצמו לרכב עליהם. הכאב נמצא שם כל הזמן. הבנתי כמה הוא אוהב אותי ביום שהעניק לי את הזכות לרכב על סופה, שהוא הבן של מדליין הסוסה של אליזבת. הוא גם האח של מייפל הסוסה של טילי. שש שנים לא הייתה כאן טילי אבל איש לא מורשה לרכב עליה.

על טילי מדבר ג'ון המון. אני יודע שהיא רצתה להתנתק מהכפר. יש לה זיכרונות מאד קשים מילדותה. גם בגלל מותה של אליזבת וכל הדיבורים הנוראיים סביב כך, וגם מהעובדה שג'ון נשבר לגמרי אחרי שאיבד את אשתו. נראה לי שחברתי עושה לו טוב והוא מתאושש.

אני שומע המון סיפורים על טילי ומרגיש לי שהיא רק קפצה לסידורים ומיד תשוב. יחד עם ג'ון אני מחכה בכיליון עיניים לראות מה יהיה כשתסיים את לימודיה. אנחנו חוגגים כל הצלחה שלה בהשקת כוסות בירה ואני מרגיש שהיא חלק בלתי נפרד מחיי. אני לא יכול להסביר את זה אבל כשאני לבד בבית אני מוצא את עצמי חושב עליה ומתגעגע. אני יודע שזה נשמע מוזר להתגעגע למישהי שעוד לא הכרתי, אבל עם זאת אני כבר כל כך מכיר אותה.

טילי מודיעה לג'ון שסיימה את הלימודים וכתבה את הבחינה האחרונה. היא לא מזכירה במילה מה תכניותיה. ג'ון מסתגר בעצמו ולא מזכיר אותה יותר. גם אני מתחיל להיות חסר מנוחה. "איך זה שהיא לא מודיעה כלום?" אני חושב לעצמי.

בבוקר כשאני מתקשר לג'ון הוא אומר לי שהוא לא מתכונן לצאת לשדה. "אני כבר אתקשר אליך," הוא אומר לי.

כך קורה שאני הולך לצרכנייה ונתקל במישהי לא מוכרת וכועס עליה שהיא לא מסתכלת לאן היא הולכת. אני מודע לכך שאני אשם, אבל לא מסוגל להתנצל. היא מבקשת סליחה אחרי שמירנדה מעירה לה משהו. רק כשהיא נכנסת לטנדר שלה אני קולט את התלתלים הזהובים שלה.

אני חוזר הביתה עוד פחות רגוע ממה שהייתי. אני תוהה מדוע ג'ון לא מספר לי שהיא חזרה. אין לי ספק שזו טילי.

אני מסתובב בבית ומשתגע ולכן מחליט ללכת לריק. "אתה לא תאמין מי עומדת לעבוד אצלי ועליה אני בונה בתיק שלך נגד אמט בטלר." אני מתפלל בתוכי שיגיד את שמה של טילי. "טילי סטיבנסון עומדת להתחיל לעבוד אצלי, כלומר אני מקווה שתסכים, ואני רוצה להפקיד את התיק שלך בידיה. לפי מה ששמעתי עליה היא מעולה. היא התמחתה בחוזים וסכסוכים מסחריים."

אני מאושר. הדרך לטילי נסללה אליי מהר משציפיתי. אם לא די בכך היא מגיעה לביתי בבוקר ומניחה עוגת תפוחים טריה על סף ביתי. היא לא יודעת על מותו של מר וילסון ואשתו. אני מבין כבר שג'ון לא אמר לה מילה עליי. אני קופא כאשר היא עומדת למולי ויודע שעכשיו הבית שלי יהיה שלם. היא ללא ספק האחת.

אני מעביר את השעות הבאות בשדה. ג'ון לא עובד היום. אני מתלבט אם להתקשר אליו אבל מבין שאם לא התקשר בוודאי יש סיבה. אני חוזר הביתה ומכין לעצמי כריך ושוב יוצא לשדות. הפעם אני עובר באורווה של הנדל לקחת את סופה. "ג'ון לקח את הסוסים חזרה רק בלייק נשאר בינתיים מאחור," אומר לי הנדל, "אתה מוזמן לקחת אותו."

"קח אתך את הרובה," אומר לי הנדל, "מוריסון התקשר ואמר שיש להקה של זאבים באזור."

אני עובר בבית לוקח את הרובה ויוצא לשדות. אני רואה אותם מרחוק ודוהר לעברם עם רובה שלוף.

ואז אני רואה אותה...

טילי דוהרת על מייפל. היא נכנסת לשדה בדהרה מהירה ורק אז היא מאיטה. הזאבים מתקרבים לכיוונה ואני צועק לה לעצור. היא קופאת על המקום. רק אז אני יורה ירית אזהרה באוויר.

"שכחת שיש פה זאבים?" אני שואל אותה.

"מה אתה עושה פה?" היא שואלת אותי, "אלה השדות של אבא שלי."

"אני יודע," אני עונה לה, "אבל הזאבים הם של אף אחד. רדפתי אחריהם מהשדה שלי ורציתי להבריחם מחוץ לכפר. לא היה לי מושג שמישהו רוכב פה בשעות האלה."

"אז פשוט הרגת אותם?" שואלת טילי.

"אם הייתי צריך להרוג אותם בשביל להציל אותך הייתי עושה זאת, אבל עכשיו רק יריתי באוויר כדי להבריח אותם," אני עונה לה.

"ולמה שתרצה להציל אותי, אתה הרי שונא אותי," היא עונה לו.

"איך אני יכול לשנוא מישהי שאופה עוגה כזו טעימה?" הוא עונה לה, "המתקת לי את הבוקר". הרי אינני יכול לבוא אליה ולומר לה שאני כבר לגמרי מאוהב בה.

היא מזמינה אותי לארוחת ערב. אני מבין שאין לה מושג כמה המקום הזה מוכר לי. אני נדהם כאשר אני רואה אותה מכניסה את מייפל לאורווה. היא כל כך מסודרת ונקייה. עכשיו אני מבין למה בלייק נשאר מאחור. ג'ון ידע שאבוא לבקש לרכב על סופה והשאיר לי את בלייק.

ג'ון שמח לראות אותי. טילי לעומתו מביטה בנו מופתעת. "אתם מכירים?"

כאשר היא נכנסת לקחת את קערת הסלט מהבית שואל אותי ג'ון: "נו?"

"צדקת לגמרי. היא מדהימה," אני עונה.

"אמרתי לך שתתאהב בה כשתכיר אותה," אומר לי ג'ון בחיוך.

"בינינו, נראה לי שהתאהבתי בה עוד לפני," אני עונה.

*

*

*

"אין לך מושג לאיזה משפחה אתה נכנס," אומרת לי טיפאני מק'מסטר, "אמא שלה הזנזונת ברחה עם המאהב שלה. ולאיפה אתה חושבת שטילי נעלמה כל השנים? היא עזבה את הבית בגיל צעיר עם גבר מבוגר ממנה כמעט בעשרים שנה. עם אשה כזו אתה רוצה להתחתן?"

"תודה ששיתפת אותי," אני אומר לטיפאני, "התלבטתי מה לומר היום במסיבת ארוסיי לטילי. את מאד עזרת לי."

"תשמור לי ריקוד אחד?" היא אומרת לי בקול מתפנק בשעה שהיא יושבת במטבח ביתי, לבושה בשמלה כל כך קצרה, שאני אישית היית קורא לה חולצה.

"אשאיר את הבחירה בידיך," אני עונה לה ולא מפרש.

הערב יורד ומרכז התרבות בכפר כבר מואר בשרשראות של נורות צבעוניות.

חברי הכפר מתחילים להיכנס לאולם. הם מתפעלים מהשולחנות העמוסים בכל טוב. מלצרים עוברים ביניהם עם משקאות ומוסיקה נעימה מתנגנת ברקע. אני נכנס לאולם לבוש בחליפה ומביט סביבי בהתרגשות. לאיש אין מושג מה עומד להתרחש כאן.

בנות הכפר ניגשות אלי בחיוכים ואומרות לי כל אחת בדרכה שאני עושה את הדבר הנכון. "אני מאד שלם עם מה שעומד לקרות כאן הערב. אני מודה שהכל תודות לטיפאני מק'מסטר."

הכומר נכנס לאולם. איש לא מתרגש ממנו. הרי הוא הכומר של הכפר ומגיע תמיד לחגוג עם תושביו.

"אני לא יכולה לחכות לראות את פניה של טילי," אומרת לי בחיוך רחב טיפאני.

"גם אני," אני עונה לה בחיוך.

אבל טילי לא כאן. ויש סיבה טובה לכך. היא היחידה שיודעת מה אני עומד לומר הערב.

הכומר הולך לקדמת הבמה ומבקש מכולם להיות בשקט. אני הולך ונעמד לידו וכך עושה גם אבי.

שקט משתרר מסביב. איש לא מבין מה קורה.

"היום היה לי ביקור של אחת מבנות הכפר שסיפרה לי דברים איומים על משפחת סטיבנסון," אני פותח את דבריי.

"זו אני," מצייצת בגאווה טיפאני.

"אין דבר יקר לאדם יותר משמו הטוב. אני רוצה לתקן עוול שנעשה לאליזבת סטיבנסון. שמעתי מה אומרות השמועות על נסיבות היעלמותה. אני גם יודע מי הוא האחראי להפצתן. עם זאת אני לא פה בשביל להאשים איש אלא רק לספר לכן על נסיבות מותה של אליזבת לפני שמונה עשרה שנה."

כאשר אני מסיים את דבריי נפתחות שוב דלתות אולם התרבות וטילי, לבושת שמלת כלה צועדת לקראתי.

"כפי הידוע לכם טילי ואני התארסנו לפני כמה ימים. היום תכננו לחגוג את מסיבת אירוסינו. השיחה היום בבוקר הבהירה לי שאין לי סיבה לחכות וחתונתנו תערך עוד הלילה. אני מזמין את כולכם להשתתף בה."

רחש של התרגשות עובר באולם בשעה שטילי מלווה בג'ון ממשיכה לצעוד לקראתי. היא ניגשה לאימי מוסרת לה את זר הפרחים שלה. השתיים מתחבקות ואימי לוחשת לה משהו לאזניה בלבד. רק אז באה טילי לעמוד לידי.

"אהבתי אותך אלף שנים לפני שנפגשנו," אני אומר לטילי, "מבטיח לאהוב אותך עוד אלף שנים נוספות."

בר אבידן

מאמינה באהבה

כל הזכויות שמורות

24.8.2018