אבודה D1 12.11.2017

אני מקבלת את פניו בחיוך, את הקצין שהלך לאיבוד שם בהודו. הוא מדבר אלי בשברי מילים, קטעי חלומות, והרבה רסיסי לב. אני מושיטה לו יד מנחמת, מלטפת אותו בעיניי, מחבקת אותו במילותיי. נותנת לו לדעת שאני האי שלו בתוך אי שפיותו.

כאשר מראה השעון שעברה שעה הוא נאנח. "כבר עברה שעה? אפשר קצת יותר?"

"אני מצטערת, מישהי מחכה לי אחריך," אני אומרת ופני מראות לו שאני באמת מצטערת.

"תחסרי לי," הוא אומר לי, ואני כמעט מתפתה לומר לו : "גם אתה לי."

**

אני לוגמת מכוס המים המונחת על שולחני. "תעכבי את הפגישה הבאה," אני מבקשת מדלית העוזרת שלי, "אני חייבת לגמור כאן משהו."

איך אני אומר לה שאני עדיין נסערת מהשיחה של גיא. היא לוקחת אותי לטיול שלי להודו. מעולם לא סיפרתי על כך לאיש. אבד לי הכל שם, גם המילים וגם אני עצמי. אני כל כך רוצה לחבק אותו באמת את גיא, למחוץ אותו אלי, לתת לו להניח את תלתלי הזהב שלו על כתפי ולומר לו: "תבכה ילד. כאן אתה בטוח." כי בעיני הוא ילד, למרות שהוא מבוגר ממני בשנתיים.

אבל אני יודעת שאסור לי. חוקי האתיקה אוסרים עלי כל מגע עם המטופל. חוקי האתיקה גם אוסרים עלי לשתף אותו בחיי האישיים ולהיפתח בפניו, ולהשעין את ראשי על כתפו ולבכות את מה שלא בכיתי מאז שחזרתי משם, מהודו.

אהבתם את הסיפור? להמשך לחץ על הקישור:

http://www.amour.co.il/amour-media-story-254275